אין יום שבו יעקב אדוט מחדרה לא חושב על מלחמת יום הכיפורים, אבל התקופה האחרונה, עם סגרי הקורונה, מציפה אצלו את הפוסט-טראומה שנותרה מהקרבות. הוא וחבריו מסיירת אגוז העבירו ימים שלמים בבונקר ליד קוניטרה, בין גופות ופצועים קשים. "ההורים שלנו קיבלו הודעה שאנחנו נעדרים, כמעט ישבו עלינו שבעה", הוא משחזר בבכי. "ישבנו שפופים בתוך שלוליות דם, הנחנו בינינו את ההרוגים ועליהם את הפצועים. ידענו שהסורים תוקפים את רמת הגולן ולא ידענו אם יפנו אותנו".
"הסגר מזכיר לי את הישיבה בבונקר", מסביר אדוט, "אני כל הזמן חושב מתי אשמע את הסורים עומדים ליד הדלת. אני נכנס לרעידות ולפחדים. הנה עכשיו זה מגיע, הנה עכשיו זה יקרה, הנה עכשיו יפרצו. זה עולה כל הזמן, בעיקר בימים כאלה של סגר ויום כיפור שמגיע. ביום כיפור אני יותר חרד. השנה אנחנו אמורים לעשות את האזכרה של חללי סיירת אגוז בזום. זה בלתי נתפס עבורי להעביר את זה מרחוק. להיות סגור בבית מבלי שאני יכול להיות שם בשביל החברים שלי".
גם יוסף עוזר, שהיה בבונקר בקוניטרה יחד עם אדוט, מספר שהנחיות הקורונה משפיעות עליו לרעה. "הסגר יוצר תחושה כמו בבונקר – להיות יחד, להיות צפופים. מצד אחד מתחבקים מרוב פחד וזה יוצר קרבה, מצד שני זו שעה של סכנה ואיום.
"מהרגע שהשתחררתי אני לא מפסיק לחלום שחיילים סורים רודפים אותי. אני פוסט-טראומטי מהמלחמה. זה מתבטא בסיוטי לילה, חרדות כשאני שומע יריות או זיקוקים. זה מחזיר אותי למלחמה, לריחות שלה. המלחמה יצרה עבורי אי-אמון כלפי המנהיגים שפוגש אותי גם היום".
עידן קלימן, יו"ר ארגון נכי צה"ל, מסביר ש"לוחמי יום כיפור הסובלים מפוסט-טראומה הולכים ומתבגרים. עם השנים הקושי הנפשי שלהם מתעצם בשל האתגר שגופם המתבגר מציב להם גם כן. הסגר מציף אצלם קשיים נוספים, מגביר את הבדידות ומעורר זיכרונות משדה הקרב. השנה הם גם לא יוכלו לכבד את זכר חבריהם באזכרות בבתי העלמין הצבאיים. נאבקנו על מנת שבתי הלוחם יוחרגו ויוכרו כמרכזי שיקום וטיפול, אליהם יכולים להגיע נכי צה״ל למצוא מזור לגופם ולנפשם”.
הלום קרב לא קיבל אישור לעלות עם כלבת השירות לאוטובוס
(קרדיט: אלי סגל)
גם עבור שמש ברוך מירושלים ימי הסגר מציפים זיכרונות קשים ממלחמת יום הכיפורים. "הסגר מחמיר את הפוסט-טראומה שלי", הוא מספר, "אני לא ישן בלילות, כל הלילה מסתכל על התקרה ונזכר בהכול, מהרגע שנקראתי למילואים ועד השבי".
ברוך נלחם בתעלת סואץ עד שנלקח בשבי המצרי. "הסגר מחזיר אותי אחורה", הוא מתאר, "הייתי בשבי יותר מחודש, בחדר סגור, קשור. עברתי עינויים, בדידות, מכות, הרסו אותנו שם. מאז קשה לי מאוד לא לצאת מהבית. זה מכניס אותי לדיכאונות. היציאה מהבית עוזרת לי להתמודד עם הטראומה. לצאת עם הרכב לשעה-שעה וחצי, לא משנה לאן. עכשיו אי אפשר לעשות גם את זה".
