1 צפייה בגלריה
מבצע החיסונים בבני ברק- צולנט למתחסן
מבצע החיסונים בבני ברק- צולנט למתחסן
מנת צ'ולנט למתחסן בבני ברק, בשבוע שעבר
(צילום: מוטי קמחי)
הגיע הזמן להפשיט את הדיון הציבורי על חובת החיסונים מאדרת התקינות הפוליטית. כשמובילי המאבק בקורונה באים לסרבנים ומציעים להם "אם תסכימו להתחסן ניתן לכם חמין", הם נשמעים לעצמם כמו לוחמי מגפות נאורים שמקפידים על זכותו הטבעית של אדם על גופו. אבל אם נשנה רק טיפה את הניסוח ל"אם תסכימו לא להדביק אותנו ניתן לכם חמין", יהיה קל יותר להבין עד כמה זה מגוחך.
המחשבה האקסיומטית שזכות האדם על גופו היא מוחלטת - היא טעות גמורה, שלא לומר מסוכנת. אני לא מנסה לטעון שהיא איננה קיימת, ברור שכן. אבל אנחנו פוגעים בה כל הזמן, ולכן קשה להבין למה דווקא בעת מגפה היא עלתה כאן לדרגת קודש.
כשאנחנו מחייבים נוסע במכונית לקשור את גופו למושב, אנחנו מתערבים בחופש שלו להחליט על גופו כי יקר לנו מדי לטפל בו אם יתעקש על זכותו לא להיחגר. כשאנחנו אוסרים על פלוני לעשן במסעדה, אנחנו שוללים את זכותו לפלוט מגופו עשן כי השתכנענו שזה הורג. למעשה, הפגיעה שלנו בזכות האדם על גופו היא אינסופית - אנחנו אפילו שולחים אנשים אל מותם במלחמה, כי הצורך של הכלל להבטיח את עצמו מצדיק בעינינו את הקרבתו של היחיד.
את הטעות הזאת עשינו כשבנינו את הקונספט של מדינת הרווחה. ביסוד האמנה הזו עמדה הנחה שאם אותו נזקק בחר מרצונו שלא להתפרנס, הקופה המשותפת איננה עומדת לרשותו
המשוואה הזו לא מסתפקת רק במצבים שבהם משני צדדיה מסתדרים בריאות הפרט מול בריאותו של הכלל. בקרבנו חיות קבוצות שסבורות כי זכותו של אדם על גופו מתבטלת אפילו כשמדובר רק באיום על חופש הפולחן שלהן. אם תשאלו את מקבלי החמין, למשל, אם אישה יכולה להחליט על גופה ולבצע בו הפסקת היריון, התשובה של חלקם תהיה שלילית. למה? כי הזכות לקיים את הפולחן הדתי גוברת על הזכות שלה על גופה.
האם אני מנסה להגיד שהגיע הזמן לחסן אנשים בכוח? התשובה היא לא. אבל פיתויי החמין הם נלעגים. יותר מזה – הם מייצגים את ריסוק האמנה החברתית, וזו יכולה להיות תקלה חמורה בהרבה מקורונה.
שורש העניין הוא בשאלת חופש הבחירה. מי שמסכן את זולתו מבחירה חופשית הוא זה שצריך לשאת במחיר הסיכון. הוא הצד שצריך לשלם, לא לקבל. אבל אנחנו, כרגיל, התבלבלנו. למה כרגיל? כי את הטעות הזאת בדיוק עשינו לפני 73 שנים כשבנינו את הקונספט של מדינת הרווחה.
כחברה החלטנו שמי שנקלע שלא בטובתו למצב שבו אין לו דרך לפרנס את עצמו, אנחנו נממן אותו מהקופה המשותפת שלנו. זה גם ערכי (כי אנחנו בעד סולידריות) וגם יעיל (כי עצם הידיעה שאם זה יקרה לנו נקבל סיוע, שווה לנו את המיסים שאנחנו מזרימים לקופה). אלא שביסוד האמנה החברתית הזו עמדה הנחה שאם אותו נזקק בחר מרצונו שלא להתפרנס, הקופה המשותפת איננה עומדת לרשותו.
משה פרלמשה פרל
את "מדינת הרווחה" הכלכלית ריסקנו במו ידינו כשאפשרנו לאלה שבחרו מרצונם בעוני לקבל מימון. הסורים על הגדרות, אמרנו לעצמנו, זה לא הזמן להתקטנן, כולה 400 אברכים.
עכשיו אנחנו מרסקים את "מדינת הרווחה הבריאותית" כאילו לא למדנו כלום. בשם זכות האדם על גופו מעניק "הסדר החמין" למי שבוחר לסכן את בריאות זולתו יותר ממה שיקבל מי שהתחסן ונמנע מסיכון זולתו. אבל מה אני מתקטנן, יש קורונה בחוץ, זה כולה חמין.
  • משה פרל הוא מרצה באוניברסיטת תל אביב והקריה האקדמית אונו
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com