1 צפייה בגלריה
ישיבת סיעות בלוק הימין
ישיבת סיעות בלוק הימין
ארכיון. אריה דרעי ויעקב ליצמן
(צילום: אלכס קולומויסקי)
בשבועיים האחרונים אנו עדים למאבקים בין אנשי רע"מ לבין נציגי הציונות הדתית בשאלה מי הקדימה להצהיר שתחרים את רעותה, ומכל עבר נשמעות אזהרות על אופיין ודעותיהן הקיצוניות של שתי המפלגות. לעתים נדמה ששתיהן כל כך דומות, עד שהן צריכות להתאחד. שתיהן מציבות סדר יום דתי, מרימות את דגל קדושת המשפחה ונאבקות בקהילת הלהט"ב. שתיהן גם מוחות על הגזענות והלאומנות. של הצד השני כמובן.
בציבור החילוני והדתי המתון נתפסות העמדות הללו כקיצוניות, חשוכות ומסוכנות, ובתקשורת תמצאו קונצרט מתוזמר ומתוזמן של אמירות על הסכנה שהן מעוררות. כך בדיוק נראית היתממות קולקטיבית שבאה לידי ביטוי בשתיקה רועמת של מיליוני אזרחים - חילונים ודתיים ליברלים - שמממנים בעצמם את הגל הבא של הקיצוניות, ומתעלמים בכל כוחם מהקיצוניות הגדולה פי כמה, שעליה לא פוליטיקלי קורקט לדבר.
גם ברשימת רע"מ וגם ברשימת הציונות הדתית תמצאו נשים. הן אולי מיעוט, אבל הן שם. הילדים של מנסור עבאס ושל בצלאל סמוטריץ' ילמדו לימודי ליבה, ירכשו השכלה באוניברסיטה, ישלמו מסים ובמקרה של הציונות הדתית אף ישתלבו באחוזים גבוהים ביותר ביחידות קרביות בצה"ל. הם יתראו עם אנשים בעלי דעות ואידאולוגיות שונות בתכלית, יקיימו דיאלוג נוקב, יתווכחו ויחליטו על עמדותיהם בעצמם.
בניגוד גמור לכך, בשתי המפלגות המרכזיות והדומיננטיות בפוליטיקה הישראלית, יהדות התורה וש"ס, המצב שונה בתכלית. הנה כמה הבדלים.
החילונים והדתי-לאומיים מממנים מוסדות חינוך ל-25% מתלמידי היסודי, שגדלים לחיי תלות, ללא כלים להשתלבות בחיים המודרניים. ככה מייצרים את הדור הבא של הקיצוניות. אבל כל זה נמצא מתחת לרדאר הציבורי
בשתי המפלגות החרדיות לא תזכו לעולם לראות אישה ברשימה. בעוד שבחלק גדול ממדינות העולם השלישי, ואפילו במונרכיות ודיקטטורות איסלאמיסטיות דוגמת איראן וסעודיה, קיים ייצוג של נשים בפרלמנט, בישראל 2021 נשים חרדיות חזקות וראויות מודרות באופן בוטה מהעולם הפוליטי. בניגוד לעמדת בג"ץ, שתי המפלגות הללו ממשיכות להדיר נשים מרשימתן בשל אידיאולוגיה חשוכה ואנכרוניסטית.
למעשה בקרב חלקים גדולים של תומכי שתי המפלגות הללו חל על נשים איסור גורף לקחת חלק במרחב הציבורי. אם תעזו לתלות מודעה עם תמונת אישה היא תושחת מיד, בעידוד המנהיגות (על תמונות נשים בעיתונים החרדיים אין בכלל מה לדבר), ושירה של אישה היא בכלל מוקצית מחמת מיאוס.
גם בסוגיות כגון הקהילה להט"בית יש הבדל גדול. בעוד מנהיגים דתיים ופוליטיקאים המזוהים עם רע"מ והציונות הדתית מתבטאים בנושא ומעלים אותו לשיח הציבורי, גם אם בצורה רדיקלית, הרי שבחברה החרדית מדובר בטאבו מוחלט. הפוליטיקאים אינם מעזים בכלל להעלות את הנושא על דל שפתיהם. בבחינת, אין בכלל דבר כזה.
נמשיך. הילדים של נציגי יהדות התורה וש"ס, בסבירות גבוהה לא ילמדו אפילו את המינימום במתמטיקה, אנגלית ומדעים, כדי שחס וחלילה לא יוכלו לעולם לעזוב את הקהילה הדתית. החברה שסביבם תדאג, בכל אמצעי אפשרי, שהם לעולם לא יוכלו לקיים שיח עם מישהו שאינו בקבוצתם. אם יחליטו ללמוד באקדמיה, חס וחלילה, מדובר יהיה בפגם, שמראה שהם מהנכשלים בחברתם, וגם אז הם ילמדו במוסדות נפרדים כדי "שלא יתקלקלו".
ד"ר עוז גוטרמןד''ר עוז גוטרמן
מדובר במצב שהוא מהקיצוניים ביותר בעולם, אבל בישראל לא ראוי לדבר על המציאות הזו. מי שמנסה מואשם מיד בשנאת חרדים ובחוסר רצון או יכולת לקבל את השונה. כך נראית הצביעות של מפלגות השמאל והמרכז, שמכשירות את השרץ הפוליטי לישיבה משותפת בממשלת השינוי העתידית.
המגזרים החילוני והדתי-לאומי מממנים מוסדות חינוך ל-25% מתלמידי היסודי, שגדלים לתוך מציאות של עוני וחיי תלות, ללא ארגז כלים בסיסי להשתלבות בחיים המודרניים. ככה מייצרים את הדור הבא של הקיצוניות והעמדות החשוכות במסות שאיתן לא נוכל להתמודד. אבל כל זה נמצא מתחת לרדאר הציבורי, כי נוח וקל יותר לעסוק באיתמר בן גביר ובמנסור עבאס.
  • ד"ר עוז גוטרמן הוא ראש חטיבת משאבי אנוש באקדמית גליל מערבי ומרצה באוניברסיטת בר אילן
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com