לעולם לא אשכח את שרה עֲדני, שסיפרה לי איך ילדה תינוק בבית החולים בפתח תקווה ב-1955 ואיך המיילדת הראתה לה אותו ואמרה לה: יש לך בן בריא, 3.5 קילו. איך דקה אחרי שהמיילדת יצאה עם התינוק - נכנס הרופא והכריז באוזניה שהתינוק שלה נולד מת, מפני שהיא "לחצה חזק מדי", כך הוא אמר לה. איך היא זעקה שהבן שלה חי, הרי הרגע היא ראתה אותו. איך זה לא עזר לה.
זה היה ב-1994, כשהיא סיפרה לי את זה. ב-2001 פרסמה ועדת החקירה לפרשת ילדי תימן (כהן-קדמי) את מסקנותיה, והודיעה לשרה עדני שהיא מצאה שהתינוק שלה מת. "בוודאות", ציינה הוועדה. זה מה שרשם הרופא ההוא במסמכי בית החולים בפתח תקווה, אז ב-1955. "נפטר בלידתו".
שרה עדני היא אחת מן האימהות הרבות שוועדת החקירה – חדורת משימה להעלים את פרשת החטיפות – פסקה לגביה קביעה שקרית. כמוה ישנן אימהות רבות שהעידו איך ילדיהן נלקחו מהן במרמה, וגם במקרים שלהן העדיפה ועדת החקירה את גרסתם של המעורבים לכאורה בחטיפת הילדים ובטשטוש הראיות. הסיפור שלהן הוא סיפור הפרשה בקליפת אגוז: חטיפה מכוונת של ילדים, טיוח מתמשך של האירועים האלה וקורבנות שנותרו כואבים ומדממים, כשהמדינה מתאמצת להעמיד פנים שהיא לא רואה אותם.
גם אם האחים והאחיות ימותו בקצב יותר מהיר – זה לא יעזור. הפרשה הזאת חקוקה לנצח באדמה הזאת, באוויר הזה, בעדויות שנרשמו, שצולמו, שהוקלטו, בצער השתוק העובר מסבתא לנכדיה
החלטת הפיצויים של הממשלה מפברואר האחרון הייתה מהלך ציני ומרושע בפרויקט הגדול של הטיוח וההתעלמות. הממשלה החליטה לשלם סכום מוגבל של פיצויים למספר מוגבל של משפחות, בתקווה לסלק סוף סוף את הפרשה המעיקה הזאת מעל סדר היום הציבורי. ההחלטה מתחמקת משאלת האחריות ומשאלת השקר והאמת. "אנחנו לא אחראים לכלום", אומרת ההחלטה במתק שפתיים. "אנחנו לא מתכוונים לבדוק מה אמיתי ומה שקרי, ובכלל – אתם לא באמת מעניינים אותנו. אנחנו רק רוצים לסגור כבר את הבסטה".
כדי להוסיף חטא על פשע, ניסחה הפרקליטות עבור בני המשפחות כתב ויתור שישתיק אותן לנצח. בתוך סעיף 6 היא שתלה משפט ערמומי שאומר שהם מוותרים לא רק על דרישה לפיצוי כספי בעתיד, אלא על כל טענה או דרישה בעתיד. תשתקו כבר, אומרת המדינה לקורבנות.
אבל טראומת החטיפה לא יכולה להתפוגג לה סתם כך. היא עוברת מדור לדור. רוב האימהות והאבות כבר הלכו לעולמם, אבל תראו מה זה: האחים והאחיות עדיין דורשים לדעת מה קרה לאחים שנעלמו. הם שולחים לנו עוד ועוד עדויות, הם מאתרים מסמכים, הם באים להפגנות, הם דורשים תשובות. הם כבר לא צעירים, אבל הם מתים לאט מדי, משום מה, ולמדינת ישראל אין סבלנות.
היא כבר עשתה כמעט הכל: השמידה ארכיונים, זייפה רשימות, הקימה ועדות-טיוח והעלימה מסמכים. כעת היא מנסה לקבור את הפרשה תמורת שוחד לאחים ולאחיות שמסרבים למות. אבל אמת איננה אוהבת חושך. יש לה טבע כזה, להציץ כל פעם ממקום אחר.
אז למרות מאמצי ההסתרה וההכחשה של המדינה, אנחנו כבר יודעים די הרבה על החטיפה השיטתית של תינוקות מידיהם של עולים חדשים בשנות ה-50, ודווקא מגורמים ממסדיים: על ילדים שנעלמו דרך שגרה מבתי החולים ולא הוחזרו להוריהם, על רופאים שמסרו תינוקות תמורת טובות הנאה, על שוק שחור לאימוץ ילדים שפעל כאן בשנות ה-50, על עשרות ילדים שנשלחו לחו"ל, על משפחות יהודיות-אמריקניות שקנו ילדים תימנים לאימוץ ואמרו להן שהכסף מיועד לרכישת נשק למדינת ישראל ועוד ועוד.
(צילום: שחר גולדשטיין)
לכן, גם אם האחים והאחיות ימותו בקצב יותר מהיר – זה לא יעזור. הפרשה הזאת חקוקה לנצח באדמה הזאת, באוויר הזה, בעדויות שנרשמו, שצולמו, שהוקלטו, במילים הנושאות את הכאב, בצער השתוק העובר מסבתא לנכדיה ומרחוב לרחוב.
יעל צדוקהשבוע מצוין יום המודעות לחטיפת ילדי תימן. האם יהיו לממשלה החדשה עוז הרוח וגדלות הנפש להוביל מהלך של הכרה אמיתית ולקיחת אחריות על חטיפת הילדים בשנים הראשונות אחרי קום המדינה? האם תקום שם דמות אמיצה שתוביל את מסע הריפוי, ביחד עם המשפחות? הלוואי. זה מה שעשו ראשי מדינות אחרות, שגם בהן התרחשו פרשות כאלה.
ועד אז, שמרו בליבכם את שרה עדני ואת התינוק שלה: בן, בריא, 3.5 קילו. היא זכתה לראות אותו לרגעים ספורים, ומאז לא ראתה אותו יותר לעולם. והמדינה משקרת לה עד היום.
- יעל צדוק היא עיתונאית וחברה בעמותת "אחים וקיימים" – פורום משפחות הילדים החטופים
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
