2 צפייה בגלריה
(צילום: דוד אלדן, לע"מ)
לפני ארבע שנים בדיוק זכיתי לתעד את שודיה היקרי מפתח תקווה, ששפכה בפניי את לבה ואת סיפור היעלמותו של בנה. לקראת סוף השיחה שאלתי אותה אם פנתה לוועדות החקירה שפעלו במשך השנים, והיא השיבה באופן חותך: "איך אלך? אין לי כלום, לא פתק ולא שום דבר". לדבריה, חרף בקשות ילדיה, היא התביישה לפנות למשטרה ולוועדות החקירה מבלי שיש בידיה מסמכים מתאימים.
אתמול (יום ב') אישרה הממשלה מתווה פיצויים למשפחות שנפגעו בפרשת ילדי תימן, מזרח והבלקן. חוות הדעת המשפטית הנלווית להחלטה סברה שיש צורך בהגבלת קבוצת הזכאים אך ורק למשפחות שעניינן נידונו באחת הוועדות. הסיבה: "בחלוף 70 שנה לא ניתן להתחקות אחר מהימנות טענותיהן".
המתווה שהוחלט עליו פה אחד מתיימר לריפוי ואיחוי השסעים בחברה הישראלית, אך למעשה הוא עושה בדיוק את ההפך. חלוקת המשפחות ל"זכאים" מחד ולאלה ש"לא ניתן להתחקות אחר טענותיהם" מאידך, נתפס בצדק כהמשך הזלזול העמוק בהן ובפרשה החמורה כולה.
המשפחות סבלו במשך עשרות שנים - תחילה את היעלמות הילדים, לאחר מכן את מסע הטיוח וההשתקה, בהמשך את ההתנשאות וההשפלה של ועדות החקירה, ולכל הדרך גם את הסיקור התקשורתי שלפרקים הציג אותן כחבורת הזויים ושקרנים.
ההסכם, שמכריח הורים תשושים ואחים כועסים לחתום על ויתור על תביעות עתידיות, לא רק שאינו מבצע תיקון ולא מרפא את הפצע הפתוח, אלא מהווה מופע של אלימות בירוקרטית
המתווה הנוכחי הוא בסך הכול פגיעה נוספת במשפחות. מתווה הפיצויים אינו הסכם פשרה וכלל לא ראוי להיקרא "הסכם". הסכם הוא תוצאה של הסכמה ומשא ומתן בין הצדדים. אבל ההחלטה שהובאה בזריזות לאישור ועדת השרים התקבלה באופן חד-צדדי ופורסמה מעל ראשי המשפחות מבלי להידבר עימן כלל.
התוצאה מותירה רבות מהן מבולבלות וכועסות. ההורים המבוגרים מעולם לא דרשו תשלום, אלא לדעת בבירור מה עלה בגורל ילדיהם, ומדוע במשך כל כך הרבה שנים הם לא קיבלו תשובות ראויות אף שכבר ועדת החקירה הממלכתית (ועדת כהן-קדמי שהוקמה ב-1995) פסקה שהאחראים על ניתוק הקשר מהילדים הם המוסדות הקולטים במחנות.
"הצעה מבזה". ריאיון עם שתי זכאיות
(צילום: שחר גולדשטיין)

המשפחות לא מבקשות כסף או רחמים, אלא שקיפות, חשיפה, התנצלות ולקיחת אחריות על העוול האיום שנעשה להן במשך עשרות שנים. תחת זאת מציעה להם המדינה דמי שתיקה וממשיכה להתייחס אליהם כמי שאינם ראויים לשיח ודיאלוג.
לכל משפחה הזכות להחליט אם לקבל או לא את המתווה. אך ההסכם הקיים, שמכריח הורים תשושים ואחים כועסים לחתום על ויתור על תביעות עתידיות, ושמטרתו המוצהרת להשתיק תביעות נזיקין שנידונות בחודשים אלה, לא רק שאינו מבצע תיקון ולא מרפא את הפצע הפתוח, אלא מהווה מופע של אלימות בירוקרטית הנתונה למוסדות המדינה.
מעיין נהרי מעין עמותת עמר"םמעיין נהרי
המדינה הייתה יכולה להשתמש בכוח הנתון לה כדי לצאת בהצהרה מכבדת, שלוקחת אחריות על הפרשה ומכירה בתפיסות הפסולות שעמדו בבסיסה, כפי שנעשה במדינות אחרות. היא הייתה יכולה גם להורות למוסדות המדינה השונים לתת מענה לכל משפחה ולכל תביעה, ולדון בכובד ראש בכל ילד וילדה שנעלמו. תחת זאת היא בחרה בקיצור דרך מביש שמתעלם מרצונות הקורבנות ומבקש לסתום את הגולל על הפרשה תמורת נזיד עדשים.
הצהרות הממשלה על הכרה בסבלן של המשפחות והבעת צער על כאבן אינן מספיקות. האסון שלהן לא נברא יש מאין ואינו תוצר של אסון טבע. הן מבקשות צדק אמיתי - הכרה בפשע ולקיחת אחריות של המדינה, אשר תחת עינה הפקוחה ומוסדותיה התרחש ניתוק כפוי של ילדים מהוריהם. תהליך אמיתי של ריפוי יתחיל רק כאשר יכירו בגזל הילדים ובהשתקת הקורבנות. כספי הפיצויים הם לעג לרש.
  • מעיין נהרי היא חברה בעמותת עמר"ם
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com