אלה הנתונים העגומים: מספר חולי הקורונה במצב קשה גבוה מ-800, הרף המסמן קו אדום שאחריו צפויה קריסת מערכות. יותר מ-1,500 כבר מתו. ישראל מככבת בממדים השליליים העולמיים של התפשטות המגפה ושיעור המתים ביחס לאוכלוסייה. על מצב הכלכלה אין צורך להכביר מלים. ומה עושה הממשלה כדי להתמודד עם המשבר העמוק הזה? במקום להתמקד בשיפור מצב מערכת הבריאות או להציע פתרונות למובטלים ולעצמאים קורסים, היא תוקפת שוב ושוב את הדמוקרטיה.
ספק אם היה קו אדום שלא נחצה מאז תחילת משבר הקורונה. חופש התנועה של התושבים מוגבל פעם אחר פעם; הכנסת מופשטת מסמכויותיה שוב ושוב; וישראל הפכה למדינה היחידה בעולם שבה שירות הביטחון החשאי רשאי להיכנס לטלפון הסלולרי של כל אזרחית ואזרח בלי מגבלות. וכעת, כגולת הכותרת, שרי הממשלה הכושלת הצליחו גם למנוע את האפשרות למחות על כך.
תחת הטענה ש"חיי אדם קודמים לכל", אמירה שקשה להתווכח איתה, השלטון פוגע באורח אנוש בחיי אדם. ללא החופש לדון, לבקר, למחות ולדרוש ממשרתי הציבור דין וחשבון, האמירה ש"הבריאות והכלכלה הן מעל לכל" אינה אלא סיסמא ריקה. ללא חופש המחאה והביקורת, איך נוכל לוודא שהממשלה מקבלת את ההחלטות הנכונות למען טובת הכלל?
בגלל זה החופש להפגין, שנשלל דה-פקטו על ידי הכנסת, חשוב כל כך. דווקא בעת הזו, מחאה אינה פריבילגיה. זאת הדרך שלנו כאזרחים להיאבק על חיינו ועתידנו. זאת הדרך שלנו לוודא שאכן חיי אדם קודמים לכל. זאת הדרך שלנו לדרוש שהממשלה, שנבחרה על ידי הציבור כדי לפעול למענו, אכן תעשה זאת.
ההחלטה על איסור ההפגנות פוגעת לא רק במוחים, אלה שמושתקים במעגל הראשון. איך כל אחת ואחד מאיתנו יכול לדעת איך נכון להתנהג בלי לשמוע דעות שונות?
ראש הממשלה בנימין נתניהו, שקוע עד צוואר בענייניו האישיים, משחק שח כשהאזרחים שלו בתפקיד הפיונים. הוא מבין שההפגנות הנרחבות עלולות לאיים לו על השלטון, ולכן פועל בכל כוחו לחנוק את מחאת בלפור.
מחברי מפלגתו אין טעם לצפות שידאגו לטובת הדמוקרטיה והציבור, ועכשיו התברר באופן סופי, למי שעוד היה ספק בכך, שחברי כחול לבן, שמצהירים שהצטרפו לממשלה כדי להגן על הדמוקרטיה ולהילחם בקורונה, אינם שונים.
שלשום היינו עדים לתופעת המצביעים ובוכים. "נלחמתי עד הרגע האחרון", כתב השר יזהר שי בפאתוס ואז הצביע בעד הגבלת ההפגנות. "אכזבנו אתכם ואין לי אלא להתנצל על כך", המשיך. הוא לא היה היחיד. מנגד, שני חברי כנסת בכחול לבן אזרו אומץ והצביע נגד. "מה שבעצם קורה פה, זאת אובססיה קיצונית ומסוכנת של נתניהו להשתיק את ההפגנות בבלפור והיגררות תודעתית של כולנו לתוך העיסוק בזה במקום במשבר האדיר שמתחולל סביבנו", הודה ח"כ רם שפע.
ח"כ שפע צודק, ולמרבה הצער, האובססיה של נתניהו לגבי ההפגנות מידבקת: גורמים שונים - בפוליטיקה, בתקשורת, בחברה האזרחית - ממשיכים לקרוא להפסקת המחאה מתוך "אחריות וסולידריות", רק שלא ברור עם מי. עם נתניהו שחושש לאבד את משכנו בבלפור?
בינתיים ראש הממשלה כבר התקדם למהלך הבא. אחרי שהשיג את תוצאות ההצבעה שאליהן כיוון, עכשיו הוא פועל לצמצם את חופש התנועה עוד יותר - 200 מטר או 100 מטר מהבית. אין טעם לחפש בצעדים הללו היגיון אפידמיולוגי. בשיטת השלבים הזאת נתניהו עלול להשיג את המט המיוחל, בזמן שבני גנץ ואבי ניסנקורן ממשיכים לשחק דמקה.
וכשחברי הכנסת והקואליציה מועלים בתפקידם, האחריות היא עלינו האזרחים. אסור לנו לשתוק ולומר "יהיה בסדר, זה רק לשבועיים". ההפגנות כעת הן לא רק על התנהלות הממשלה הנוכחית. הן נועדו להגן על עצם המחאה ועל שאר הזכויות הדמוקרטיות שלנו.
- גלעד גרוסמן הוא דובר תנועת "זזים - קהילה פועלת"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
