הילדים ובני הנוער הישראלים הם הקורבנות השקופים של מגפת הקורונה. התמותה של ילדי ישראל מן המגפה היא אפס (0), ועוד אחזור לנתון חשוב זה, אבל, לעניות דעתי, הנזק הנפשי, החינוכי והחברתי שנגרם לילדי ישראל, ובייחוד מהצעדים שנקטה הממשלה במסגרת המאבק במגפה - הוא מזעזע. הוא מחייב חישוב מסלול מחדש, גם ברמה המערכתית-ממשלתית וגם ביחסי הורים וילדים בתוך הבית. עקבותיו של הנזק הנפשי של משבר הקורונה יישארו עם הילדים שלנו ואיתנו עוד הרבה שנים אחרי שהמגפה תחלוף.
במובן זה, הקורונה לא שונה מכל אירוע טראומטי המוני בהיסטוריה, מאסון צ'רנוביל ועד למלחמת העולם השנייה: ככל שחולף יותר זמן מאז תחילת האירוע, כך גדל חלקו היחסי של הנזק הנפשי בתוך כלל הנזקים שמשאיר אחריו האירוע באוכלוסייה הכללית. הנזק הנפשי הזה יהיה גם האחרון להירפא, זמן רב אחרי שהאירוע עצמו והשלכותיו האחרות יהפכו לזיכרון רחוק.
משבר הקורונה עושה לנו רע. כל המדדים הכמותיים שבידינו מצביעים על ירידה דרמטית בבריאות הנפשית ובחוסן האנושי של החברה הישראלית כולה, על כל מגזריה, מאז תחילת מגפת הקורונה - ובייחוד מאז הוטל עלינו הסגר השני. מסקר שנערך על ידי האגף לבריאות הנפש במשרד הבריאות עולה כי ברוב המרפאות לבריאות הנפש חלה עלייה בפניות על רקע אובדנות, ונצפתה החמרה גדולה במצבם הנפשי של מטופלים ממושכים.
נערנער
אילוסטרציה. פגיעה קשה בחוסן הלאומי
(צילום: shutterstock)
זה לא מוגבל רק למתמודדים עם הפרעות נפשיות. החוסן הנפשי של כלל האוכלוסייה בישראל נמצא גם הוא בירידה תלולה, המתבטאת בשלושה מדדים: חוסן אישי, קהילתי, ולאומי. שלא במפתיע, הפגיעה הקשה ביותר היא בחוסן הלאומי – במידת האמון והביטחון של האוכלוסייה הישראלית במנהיגים ובממשלה שלה.
על רקע זה, לא מפתיע שילדים ונוער סובלים גם הם מעלייה חדה בחרדות, דיכאון, ושימוש באלכוהול ובסמים. הנתונים האלה בולטים (ודעתי מחייבים גם שינוי מיידי במדיניות) על רקע העובדה הפשוטה שנכון להיום, אף קטין מתחת גיל 18 לא מת בישראל מקורונה. ידעתם את זה? הנתון הזה חשוב כל כך, שאני חוזר עליו: אחרי יותר מ-300 אלף נדבקים מאומתים בנגיף הקורונה בישראל, כמעט 3,000 מתים ושמונה חודשים של מגפה המלווה בפאניקה לאומית שלא הייתה כמותה, התמותה של ילדי ישראל מן הקורונה היא - אפס (0!). גילו של המת הצעיר ביותר ממגפת הקורונה בישראל הוא 19, וגם זה חריג ונדיר ביותר.
במילים אחרות, השבתנו את מערכת החינוך וכלאנו שלושה מיליון ילדים ישראלים בבית בגלל מחלה שלא מסכנת את חייהם כלל, והתמותה שלהם ממנה היא – אפס. מעבר לתמותה הלא קיימת, גם הנזק הכרוני לבריאות הילדים שנדבקו בקורונה והראו תסמינים הוא אפסי יחסית למחלות ויראליות רבות אחרות, למרות ההפחדה השיטתית והמתמדת של דוברי הממשלה ומשרד הבריאות, ושל כתבי הבריאות הצמאים לרייטינג.
אבל הנזק הנפשי שנגרם לילדי ישראל הוא עצום: מאות אלפים מהם מדוכאים, חרדים, חוששים לצאת מהבית, נמצאים ברשתות חברתיות ובסמארטפונים אפילו יותר שעות מן הרגיל (והדבר קשור ישירות לירידה במדדי בריאות נפשית, לדיכאון ואף לאובדנות), חווים בדידות ושעמום, וסובלים מאכילת-יתר ומהשמנה.
כיתה ריקה בבית ספר יסודי בתל אביבכיתה ריקה בבית ספר יסודי בתל אביב
כיתה ריקה בתל אביב. שנה ירדה לטימיון
(צילום: AP)
ועדיין לא אמרתי דבר על הנזק החינוכי – על שנת לימודים שלמה שירדה לטמיון, על גיבוש חברתי שלא התקיים, ועל יחסים מעורערים בין הורים לילדים בבית. בין מרץ לאוקטובר השנה הוגשו בבתי המשפט בארץ 3,757 כתבי אישום בגין אלימות במשפחה – עלייה של כמעט 20% ביחס לשנה שעברה – ונראה לרוב המומחים שזהו רק קצה הקרחון.
אני סבור כבר זמן רב שהניהול המקצועי של משבר הקורונה בידי ממשלת ישראל הוא כושל ושערורייתי, ומה שקורה לילדים שלנו הוא היבט נוסף ומטריד של המחדל הזה. אני לא עיוור לסכנות. אני מודע היטב לכך שהדבקה בין ילדים במסגרות חינוכיות היא מנוע משמעותי להתפשטות ההדבקה באוכלוסייה הכללית. אבל אני סבור – וכך חושבים גם רוב עמיתיי הרופאים – שמזמן היינו צריכים לעבור משיטת ההגנה האזורית, שפשטה את הרגל אצלנו, להגנה אישית על הנמצאים בסיכון למות מן המחלה – על הקשישים ועל הסובלים ממחלות רקע.
אני לא חושב שצריך לחזור לשגרה וזהו. אני לא מטיף להורדת מסכות בציבור, או לביטול כללי הריחוק החברתי שמונעים הדבקה בין מבוגרים. אבל אני כן מטיף לחזרתם של כל ילדי ישראל ללימודים, ולהחזרה מהירה של המשק הישראלי לתפקוד מלא. הנזק הכלכלי שממשלת ישראל גורמת במדיניותה המחמירה הוא מיותר וקשה, והוא כבר הביא ועוד יביא לפגיעה חמורה בבריאות הנפשית ובחוסן החברתי של מדינת ישראל – ואף לאובדן חיי אדם.
בין המחליטים על המדיניות הבריאותית והחברתית של מדינת ישראל בהתמודדותה עם אתגר הקורונה אני רוצה לראות הרבה פחות פוליטיקאים והרבה פחות אפידמיולוגים (אף שכמה מחברי הטובים ביותר הם אפידמיולוגים), והרבה יותר רופאי משפחה, פסיכיאטרים, רופאים פנימיים, רופאי ילדים ופסיכולוגים.
לצערי, אני לא מאמין שמשהו למעלה ישתנה בעקבות הטור הזה. ממשלת ישראל לא תיתן לעובדות לבלבל אותה, ותמשיך ללכת בדרכה הכושלת בטיפול בקורונה – עד שנחליף אותה, ולא רגע אחד קודם. אבל יש כמה דברים פשוטים שכל הורה במדינת ישראל יכול לעשות כדי לשפר את ההתמודדות של ילדיו עם נזקי הקורונה:
1. דברו איתם. הילדים שלכם סובלים מבדידות ומחוסר מעש, ויש להם הרבה על הלב. לא תמיד קל להורים עמוסים ולחוצים להקדיש זמן לטיפול בקשיים הרגשיים של ילדיהם, אבל בשורה התחתונה אתם המטפלים הטובים ביותר שיכולים להיות לילדים שלכם. תנו מקום ולגיטימציה לחששות ולחרדות שלהם, אבל תסבירו להם שהם וחבריהם – ואף אתם ההורים – לא נמצאים בסכנה. מי שנמצאים בסכנה הם סבא וסבתא, ובגללם אנו נוקטים כל אמצעי זהירות.
2. הוציאו אותם החוצה. סגר אינו עוצר. כולנו, ובייחוד ילדים, צריכים להיות בתנועה ובאוויר החופשי. לא נדבקים בקורונה על חוף הים, על שביל ישראל או בשמורות הטבע. נדבקים בקורונה באולמות ובאוטובוסים צפופים. מערכת העצבים שלנו סובלת כאשר אנחנו סובלים מחוסר מעש. פסיביות מובילה לדכדוך, לחרדות, לאכילת-יתר ולהשמנה, ופעילות גופנית היא נוגד דיכאון חזק, אצל כל אדם ובכל גיל. אז צאו החוצה וצאו לדרך.
נייד טלפון סלולרי בני נוער נערים אילוסטרציהנייד טלפון סלולרי בני נוער נערים אילוסטרציה
אילוסטרציה. כל היום במסכים
(צילום: shutterstock)
3. הגבילו בחוזק יד את שעות המסכים שלהם. מסכי הסמארטפונים הם המוצץ הדיגיטלי (תודה לד"ר לירז מרגלית על הדימוי הזה) של המאה ה-21, וחייבים להגביל את השימוש בו. יש אוסף אדיר של נתונים שקושרים בין זמני השימוש בסמארטפונים וברשתות החברתיות לבין מדדי דחק ותחלואה נפשית אצל ילדים ובני נוער.
4. נסו לא להדביק אותם בפחדים ובחרדות שלכם. זה לא פשוט, אבל זה חשוב: צריך לתת מקום לפחדים שלהם, ולתקף את תחושותיהם הקשות, ובו בזמן לשדר ביטחון, אהבה, אופטימיות ואמונה בעתיד. בשביל הילדים שלנו אנחנו חייבים להיות תמיד מקלט בטוח וצוק איתן. נקודה.
5. חבקו אותם. נשקו אותם. לטפו אותם. הם סובלים מבדידות הרבה יותר ממה שהם מראים לכם, והקרבה הגופנית אליכם תעשה להם רק טוב – וגם לכם. אחת התוצאות הקשות של משבר הקורונה היא הימנעות ופחד מקרבה גופנית. זה הכרחי במרחב הציבורי, אבל מאוד מזיק בבית. איך לדעת כמה חיבוקים זה יותר מדי? פשוט מאוד. כשהוא אומר "די, אבא, אתה קרציה, תפסיק כבר לחבק אותי, תן לנשום" – זה הזמן להפסיק לזמן מה, אבל לא רגע אחד לפני כן – ולא להרבה זמן.
6. אל תהססו לפנות לייעוץ מקצועי. לא פשוט לדעת היכן עובר הגבול בין חרדות נורמליות להפרעות חרדה, ובין דכדוך לדיכאון. זה נכון לגבי כולנו, וביתר שאת לגבי הילדים שלנו. ולכן, אם יש לכם ספק, אז אין ספק – לכו להתייעץ עם אשת או איש מקצוע. קופות החולים מספקות שירותי ייעוץ טלפוניים, וכפי שכבר כתבתי, המטפלים הטובים ביותר בחרדות של ילדיכם הם לרוב אתם עצמכם. כל מה שאתם צריכים זה הדרכה טובה, שאותה אפשר לקבל בטלפון או בזום.
7. אחרון חביב – טפלו בעצמכם. לילדים שלכם לא יהיה טוב כאשר לכם רע מאוד. התקופה הזאת קשה לכולנו, והיא קשה במיוחד להורים. סדרו לכם זמני איכות לבלות יחד כזוג, בלי הילדים, ומצאו לכם זמנים לעסוק במה שאתם אוהבים, גם ביחידות. אחת מתופעות הלוואי הקשות של הורות ישראלית היא אשמה מתמדת, והורים ישראלים מרגישים רע בכל רגע שהם לא עושים משהו עם או למען הילדים. אבל חלק חשוב ממה שאתם יכולים לעשות כדי לעזור לילדים שלכם הוא לעזור לעצמכם – אז עופו על זה. הנה, יש לכם אישור מן הרופא.
office@yovell.co.il