"אי-אפשר היה לזוז, הכל היה מלא בגופות": בכירי המכון לרפואה משפטית עונים לביקורת
(צילום: אורי דוידוביץ')
בחדר הקירור של המכון לרפואה משפטית באבו כביר שורר כרגע שקט מוחלט. שום דבר לא מסגיר את מה שאירע כאן רק יומיים קודם לכן, כאשר בשעה 12 בצהריים ביום שישי הגיעו לכאן בעת ובעונה אחת 45 גופות הנספים באסון במירון שאירע בלילה שבין חמישי לשישי בהר מירון.
במשך שעות המקום הזה נראה כמו חדר מלחמה, פס-נע של כאב שלא נגמר. "אי-אפשר היה לזוז כאן", מספרת ד"ר מאיה פורמן, מומחית ברפואה משפטית ומנהלת היחידה לרפואה משפטית פתולוגית במכון, "הכל היה מלא בגופות". לאחר שספגו ביקורת וטענות במהלך סוף השבוע על כך שהליך שחרור הגופות לקבורה היה איטי ומסורבל, מתייצבים בכירי המכון לראשונה מול המצלמות ומספרים איך נראו הדברים מבפנים.
7 צפייה בגלריה
בכירי המכון לרפואה משפטית. מימין לשמאל: ד"ר פורמן, יעל דורון, ד"ר קוגל וד"ר בובליל
(צילום: דנה קופל)
משפחות ההרוגים זועמות באבו כביר
כיצד התמודדו עם החשש הכבד מזיהוי שגוי והתפשרות על סטנדרטים מקצועיים ברקע הלחצים הכבדים להשיב למשפחות את גופות יקיריהן ולשחררם לקבורה - והם לא פסקו. ככל שחלף הזמן הלחצים אפילו התעצמו והגיעו גם משרים, חברי כנסת ופוליטיקאים שהתעניינו בהליך שחרור הגופות, ביקשו להאיצו ואף לתעדף קורבנות אלה על פני אחרים.
"למרות שאנחנו מכירים מראות של נפטרים, עדיין השבר של המשפחות והאובדן בכמות כזו גדולה של מי שבא מהילולה לאבל כבד היה מאוד קשה", אומר ד"ר חן קוגל, מנהל המכון. "החדר של זיהוי הנפטרים, אליו מגיעות המשפחות, נמצא בלב המכון. אנחנו שומעים את הזעקות, הבכי וההתפרקות של המשפחות - וזה תמיד מאוד קשה".
"הגופות הגיעו מאוחר"
קוגל לא הודף לחלוטין את הביקורת, ומבהיר כי ייעשה בדק בית, אך מצביע על עובדה אחת שהייתה יכולה להביא לשחרור הגופות מוקדם יותר. "הגופות הגיעו מאוחר, לאחר שהות מאוד ארוכה על ההר, ואני לא כל כך יודע למה. אני מניח שזה ייבדק בהמשך. אם היינו מקבלים את כולן בשש בבוקר, היינו מצליחים לשחרר את כולן, אבל אני לא יכול לומר את זה בוודאות. כאשר יש כל כך הרבה גופות בבת-אחת זה אירוע קשה לכל צוות המכון".
7 צפייה בגלריה
"אם הגופות היו מגיעות מוקדם יותר היינו מצליחים לשחרר את כולן". ד"ר חן קוגל
(צילום: דנה קופל)
משפחות ההרוגים ממהרות לצאת מאבו כביר לקבור את יקיריהן לפני השבת
(צילום: הדר יואביאן )
באשר לטענות חלק מהמשפחות אומר קוגל כי הוא מזדהה עם רצונן להביא את גופות יקיריהן לקבורה מהירה, "אבל אם רוצים לעבוד בצורה מקצועית ונכונה - צריך לעמוד בכללים, ואנחנו לא רוצים שתהיה טעות וייקבר מישהו אחר. האם אפשר היה לעשות דברים אחרת? אם הגופות היו מגיעות בהדרגה ולא כולן ביחד זה היה מאוד עוזר. אני חושב שאנחנו נפיק את הלקחים, אבל עוד מוקדם מדי לענות על זה".
"כל החדר הזה, וגם בתוך החדרים, היה מלא. אי-אפשר היה לזוז, ומעבר לדלת כאן המשפחות זיהו וזעקו"
המכון לרפואה משפטית הוא מוקד בעל עניין ציבורי רב, אך למעשה מדובר על מבנה קטן ומיושן במיוחד, ובוודאי כזה שאינו ערוך לאירוע בסדר גודל כמו האסון שהתרחש בהר. תוכניות להקמת מבנה חדש למכון במתחם בית החולים אסף הרופא תקועות, ובישראל יש רק שמונה רופאים משפטיים, למרות שעל פי התקינה המומלצת אמורים להיות 45.
התשתיות הרעועות השפיעו גם על המשפחות. במשך שעות הן ישבו בשמש מחוץ לגדר המכון. "חם פה והשמש קופחת", אומרת ד"ר נורית בובליל, מנהלת מעבדת הדנ"א של המכון, כשהיא נמצאת ברחבה שבה המתינו המשפחות, "אבל אלו הם התנאים שיש. הייתה כאן צילייה ומים. אנחנו מסכימים כולנו שאם היה כאן חדר גדול וממוזג אז היה יותר טוב".
לאחר מכן נקראו המשפחות אחת אחרי השנייה והמתינו בחדר קטנטן לפני שנכנסו לחדר שבו נעשה הזיהוי הסופי. לאחר שהתריסים הוגפו והמשפחות נכנסו בזו אחר זו - הוכנסו גופות יקיריהן. היו ביומיים הללו פרידות ארוכות ומתמשכות, אך גם קצרות מפאת החשש שלא להביא את הגופות לקבורה עד כניסת השבת. בדיוק בצד השני של הקיר התבצע כל העת הליך הזיהוי של הקורבנות הבאים.
"אנחנו עוברים ונכנסים ואנחנו לוקחים את הדגימות, והם מבקשים שנעזור להם, אבל אני לא יודעת מבין 45 המנוחים איפה הבן שלך שוכב כי אנחנו צריכים לבדוק אותו קודם", מוסיפה בובליל. "אז נוצר פער כאילו כל אחד שנכנס ויוצא יביא את הבשורה, והשבת תכף נכנסת. וכן, הם במצוקה איומה, זה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות להם".
לדבריה, במסגרת הלחץ והמספר העצום של הקורבנות נרשמו גם מקרים של משפחות שנקראו לזהות את גופת יקירן – אך זו לא הייתה גופתו. "אחת המשפחות נכנסה ולא זיהתה את הגופה, והם היו גמורים", היא מספרת. "יש כאן לחץ, וחוסר היכולת להפריד בין הכוחות המקצועיים לבני המשפחה הוא בעייתי. הביקורת של המשפחות מובנת, אבל אנחנו לא משחקים, אנחנו יודעים מה אנחנו עושים. לחץ הזמנים השפיע כמעט על כל היבט".
החשש מטעות בזיהוי
לחדר הפרידה שתי דלתות: הדלת דרכה נכנסו המשפחות ודלת נוספת שמחברת אל החלל בו שכבו הגופות של הקורבנות הבאים. "מרגע שהגופות נכנסו ונרשמו היה כאן פקק בעצם של 45 מנוחים", מסבירה ד"ר פורמן. "כל החדר הזה, וגם בתוך החדרים, היה מלא. אי-אפשר היה לזוז, ומעבר לדלת כאן המשפחות זיהו וזעקו. אנשים שונים שהגיעו לכאן ניסו לזרז את העבודה שלנו, למרות שעשינו כל מה שיכולנו. זה הליך שחייב להיעשות ברגישות, אבל גם בדיוק מקצועי מאוד כי החשש הכי גדול הוא שנעשה כאן טעות בזיהוי. זה הדבר המפחיד ביותר".
45 הנספים זוהו באבו כביר. ריאיון עם מנהלת צוות החירום של משרד הרווחה
(צילום: אורי דוידוביץ, משי בן עמי)
פורמן מסבירה כי מלאכת הזיהוי במקרה הזה הייתה מורכבת במיוחד. "זה תהליך שלוקח זמן והוא קשה באוכלוסייה שהיא הומוגנית. אם היינו מדברים על קהל חילוני אז היה לנו מגוון. היו לנו נשים וגברים, אנשים עם קעקועים ואנשים שיש להם טביעות אצבע כי אולי הם נעצרו פעם או היו בצבא. כאן מדובר על אוכלוסייה שהיא מאוד הומוגנית ואין לנו מקום ללקט נתונים שנלקחו לפני המוות".
אף אחד מעובדי המכון לא ישכח את סוף השבוע הטראגי הזה, אך עבור הרב אשר לנדאו, רב המכון לרפואה משפטית, הסופ"ש הזה גם סימן אובדן אישי כאשר בן גיסתו, הרב מנחם זקבך ז"ל, היה בין הנספים. לנדאו מונה לתפקיד הרב הראשי רק לפני חודש, ולקבלת פנים שכזו לא ציפה. "הוצאנו אותו מפה ללוויה ביום שישי", מספר לנדאו. "זה אירוע כואב, כל המשפחה של אשתי באבל, אבל אני הייתי צריך להיות פה וללוות את מי שצריך ולהיות איש הקשר של המכון לציבור החרדי".
7 צפייה בגלריה
"המשפחות נשארות בראש שלנו, האירוע הזה ילך איתנו עוד הרבה זמן". העובדת הסוציאלית יעל דורון
(צילום: דנה קופל)
כמי שעמד באמצע בדיוק, בטווח המורכב שבין ההלכה למדע, ספג לנדאו גם נאצות במהלך סוף השבוע הזה. "אמרו לי שאני לא יהודי ושאין לי לב. התמודדתי עם ווטסאפים כאלו ואחרים. היו גם שרים וחברי כנסת שניסו לעזור לכל מיני משפחות וראו בי כתובת, אבל הסדר הוא סדר ואנחנו עובדים לפיו ולא לפי עדיפויות. מה שההלכה אומרת ומה שהמדע אומר - בסוף צריך לחבר אותם. לא חשבתי שזו תהיה קבלת הפנים, חודש אחרי הכניסה לתפקיד. אני מקווה שתמיד אהיה מובטל".
יעל דורון, העובדת הסוציאלית של המכון, נכנסה 45 פעמים בדיוק לחדר הזיהוי. היא ליוותה את המשפחות בזו אחר זו והייתה שם איתן ברגעי הפרידה האחרונים. "המשפחות נשארות בראש שלנו הרבה זמן. האירוע הזה ילך איתנו עוד הרבה מאוד זמן. הסיטואציות גם בחדר ההמתנה וגם בחדר הזיהוי היו מאוד קשות. לכאן הן הגיעו לפני הזיהוי, וכאן הם מתמוטטים אחריו. היו לנו משפחות שחיפשו כמה בני משפחה והזיהוי לא היה צמוד, אז אחרי שזיהו אחד ביקשו לחפש את הבן השני. זה היה מאוד מתסכל ושובר לב לא להחזיר תשובה מיידית. והיו גם נקודות של הרבה מאוד חיבוקים, וגם מילים טובות מצד המשפחות".
