תחושה קשה של ניפוץ המציאות ליוותה את החודש החולף ברקע האלימות הקשה ביישובים הערביים ובערים המעורבות. הציפיות לחיים משותפים ושלווים, בצל שוויון בין ערבים ליהודים, התרחקו דווקא כשזה נראה קרוב מתמיד. אולם כאופטימיסט אני מסרב להניף דגל לבן, בעיקר בזכות שני דיונים שצפו בשיח הציבורי בתקופה הזו. התעמקות בהם עשויה להוליד עתיד יותר טוב, בבחינת מעז ייצא מתוק: הראשון הוא סביב "הדו-קיום הצרכני" שדוחק את מדינת ישראל למציאות מעמדית, והשני מתנהל סביב המונח שמסכם היטב את התקופה – "סימטריה".
בתגובה להכפשה הכוללת של הערבים אזרחי ישראל היו רבים שנלחמו בתופעה בשם הדו-קיום. הם ישבו המומים באולפני הטלוויזיה והביעו עלבון בשם הערבים, אלה שלכאורה מקיימים איתם חיים משותפים. הם זעקו את זעקתו של הירקן הערבי שאצלו עשו קניות רק בסוף השבוע, או בשמו של רופא השיניים האדיב שנתן סוכריה לבנם שזה עתה עבר סתימה. שמעתי אפילו מישהו שהפליג בשבחו של המוסכניק הערבי הצדיק שסירב לקבל תשלום על טיפול ראשון.
השלב הבא בוצע על האקטיביים מבין אלה המדבררים את הדו-קיום הצרכני. אלה, באקט מחאתי נגד הכפשת הערבים, נכנסו לאוטו ונסעו לאבו גוש כדי לאכול חומוס. כי אם כבר, צריך לתמוך בערבים.
- כך מייצרים "פורע ערבי" / עלא גנטוס
מודל הדו-קיום הזה הוא הוא אבן הנגף האמיתית לשותפות יהדות-ערבית. זו תפישה של דו-קיום מעמדי שבמסגרתה הערבים בישראל הם נותני שירות ואילו היהודים הם אלה שנהנים מהתמורה. כמה מגוחך היה נשמע ערבי לו היה סיפר על חוויית קנייה בגרנד קניון בחיפה, או לחלופין מודה על הטיפול המסור על ידי רופאה יהודייה בבית החולים, וממסגר את זה ב"דו-קיום"?
ארוכה הדרך לדו-קיום ושותפות. הרבה לפני שנגיע למודל האידיאלי שלהם, תחילה יש להתנגד לצמצום של החיים כאן לשופינג ושירותים. חשוב יותר שחברות אנושית בין ערבים ויהודים לא תעורר פליאה
דו-קיום ושותפות לא יכולים מצומצמים רק להיבט הצרכני. הם צריכים להיות מבוססים על שוויון, ואחר כך להמשיך ליחסי חברות שבהם הצדדים רואים זה את זו בגובה העיניים. במצב אידיאלי, אלה שיצאו בשבועות האחרונים להגנת הערבים היו עושים זאת ממקום של צדק, הוגנות והגנה על חבר, חברה או קולגה, ללא קשר למקצוע או לתמורה שהם נותנים לו.
עוד ארוכה הדרך למימוש דו-קיום ושותפות. הרבה לפני שנגיע למודל האידיאלי שלהם, תחילה יש להתנגד באופן נחרץ לצמצום של החיים כאן לשופינג ושירותים. חשוב יותר שחברות אנושית בין ערבים ויהודים לא תעורר פליאה. זה אמור להיות הסטנדרט.
ועכשיו לעניין הסימטריה שחיפשו כאן בין האלימות של ערבים לבין זו שהפעילו יהודים: מחוללי הדיון, כצפוי, הוציאו את האירועים מהקונטקסט ההיסטורי וצמצמו אותו רק לשבוע שבמהלכו יותר ערבים תקפו יותר יהודים.
למה לצמצם את השיח לכמה ימים בלבד? יש לדון בסימטריה ארוכת הטווח, וב(אי)אמון שהתפתח בקרב האזרחים הערבים כלפי הממסד והמשטרה אחרי שנים של תחנונים חסרי תוחלת למיגור האלימות והפשיעה, אגב שבירת שיא שלילי של פענוח מקרי רצח.
פאדי מקלדהכך גם באשר לתחושת השייכות. אזרחים ערבים שרוצים להשתלב נלחמים למצוא רסיס תקווה כדי להיאחז בו, אבל על ראשיהם מונחתות יוזמות כגון חוק הלאום, שהודף אותם ממעגל הישראליות, וחוק קמיניץ שתכליתו להילחם בבנייה ביישובים הערביים ולא ביהודיים (שרת המשפטים לשעבר איילת שקד לא התביישה להודות בזה). זה נכון שאין סימטריה. לא יכולה להיות סימטריה.
כדי להימנע מהישנות אירועים כמו שאלה שבהם חזינו צריך לפעול כדי לחזק את תחושת השייכות של האזרחים הערבים. הממשלה והמשטרה צריכות להתאמץ לרכוש את אמונם, להוכיח שהן נמצאות שם בשבילם ולא רק נגדם, ולקדם את רווחתם כשם שהיא פועלת לקדם את רווחת אזרחיה היהודים.
- פאדי מקלדה הוא אקטיביסט דרוזי וקצין במיל' ביחידה 8200
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
