נפתלי רוטנברגנפתלי רוטנברג
הרב נפתלי רוטנברג
(באדיבות מכון ון ליר)
"נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה" - שלוש מילים בהמנון הלאומי מצליחות לעורר ויכוח המשתיק לא רק את תשואות אוהדי הנבחרת אלא אף את המיית הנפש של אזרחים ישראלים בני דתות ולאומים שונים. הפולמוס התפתח סביב הקריאה לשינוי ההמנון או לחילופין לכתיבת בית נוסף שגם מיעוטים יוכלו להזדהות אתו. מומחים בשפת הגוף ידעו לפרש עד כמה כיבד את ההמנון אזרח ערבי בתפקיד ציבורי בכיר כשעמד בדום מתוח ליד נשיא המדינה וקוראי שפתיים התווכחו אם קפטן הנבחרת ממש הגה את המלים או רק זמזם והתנשף קלות.
בניסיון להרגיע את הצדדים הניצים, אני מציע להתבונן בהמנונים של מדינות אחרות ובמידת ההסכמה או אי-ההסכמה על תוכנם בקרב האזרחים שלהן. כך למשל, ההמנון הצרפתי, "המרסֵיֶיז", מביע מסר לאומני מובהק וכולל ביטויים של קריאה לאלימות ושפיכות דמים (ההדגשות שלי):
אל הנשק, אזרחים!
היערכו בגדודים,
צעד, צעד!
ירווה דם טמא
את תלמינו.
אהבה קדושה למולדת
הדריכי, תמכי בידינו הנוקמות.
חירות, חירות יקרה,
הילחמי לצד מגינייך;
תחת דגלינו, כדי שהניצחון
ירוץ לקול צלילייך הגבריים;
כדי שאויבייך הגוססים
יחזו בניצחונך ובתהילתנו!
ההזדהות עם המרסֵיֶיז, שחובר במהלך המהפכה הצרפתית, הייתה בתחילה של השמאל, מאוחר יותר של הימין ואחרי מלחמת העולם השנייה - המנונה היחיד של צרפת. אין ספק שרבים מאוד מקרב האזרחים והאזרחיות של צרפת חשים/ות חוסר נוחות ואף דחייה מהתוכן, ולמרות זאת - שאלת החלפתו אינה על הפרק.
ההמנונים במדינות דמוקרטיות בעולם כוללים ביטויים שרבים מאזרחיהן אינם יכולים להזדהות אתם או שתוכנם אינו מובן כלל. רובם נכתבו כשירי-לכת או שירי ניצחון צבאיים במלחמות לפני מאות שנים. לפחות מחצית מאזרחי הולנד אינם מתחברים כלל למשפטים כגון: "אנוכי ולהלמוס מנסאו בעל דם גרמני, נאמן למולדתי אשאר עד מותי... את מלך ספרד תמיד כיבדתי...". האתאיסטים שביניהם יתקשו לשיר את המילים: "אתה הוא אלוהיי, עליך ברצוני לסמוך, אל נא תעזבני לעולם. הלוואי שאישאר אדוק – עבדך לעולם".
החוקה בארה"ב קובעת הפרדה בין דת ומדינה, ובבתי הספר הציבוריים אין לקיים תפילות או ללמד תכנים דתיים. המעוניינים בחינוך דתי מקימים לעצמם בתי ספר פרטיים. אך החוק מחייב את כל בתי הספר, ציבוריים ופרטיים, להתחיל את יום הלימודים בהצהרת נאמנות לדגל: "אני מתחייב להביע אמונים לדגלה של ארצות הברית של אמריקה, ולרפובליקה שהוא מייצג: אומה אחת תחת האל, בלתי מחולקת, עם חופש וצדק לכול".
הפרדה מהדת או לא, כל ילד וילדה אמריקנים עומדים מדי בוקר במעמד של מעין תפילת שחרית, ומכריזים יחד במקהלה מדברת על נאמנותם הפטריוטית ואמונתם (?) באל. במקביל, ההמנון האמריקני שחובר ב-1814 במהלך המלחמה מול הבריטים אומר כך: "הבזקן האדום של הרקטות ופצצות שהתפוצצו באוויר העידו לאורך הלילה כי דגלנו עדיין שם".
בין אם אזרחי המדינות מודעים למילים בין אם לא, בדרך כלל הם מכבדים את המנון מדינתם, רואים בו חלק ממסורת אזרחית ומניחים לו. את המאבק למען פציפיזם או לאומנות הם מותירים לזירות אחרות.

ואצלנו? "התקווה" לא נולד בשדה הקרב, הוא לא משבח את גיבורי ומוראות המלחמה ולא מקדש דם. לא של אויבים ולא שלנו. מחברו היה המשורר נפתלי הרץ אימבר, יהודי-נודד משכיל, בעל רקע חסידי ונפש הומייה שלא ידעה מנוח. האלטרנטיבה היו המנונים שמילותיהם מאדירים את גבורת המכבים ובר כוכבא, לוחמי המחתרות ומלחמת העצמאות.
לאחר מלחמת ששת הימים עלתה הצעה להחליף את המנון המדינה ל"ירושלים של זהב": "חָזַרְנוּ אֶל בּוֹרוֹת הַמַּיִם לַשּׁוּק וְלַכִּכָּר, שׁוֹפָר קוֹרֵא בְּהַר הַבַּיִת בָּעִיר הָעַתִּיקָה".
הדרישה להוציא את "נפש יהודי" מההמנון אינה דווקא ביטוי של רגישות למיעוט אלא סוג של פטרנליזם כלפיו. אני מציע להוריד את הדיון מסדר היום. מספיק לכבד את ההמנון בעמידה, כמקובל, ולא חייבים לומר את המילים. לדרישה לשינוי בהמנון תבוא תגובת-נגד ואז, במקום שיר של חלום והמיית-נפש נקבל המנון מלחמה ודם, קרבות וניצחון ותבוסה לאויב כמקובל ב"מדינות המתוקנות".
  • נפתלי רוטנברג הוא עמית מחקר בכיר במכון ון ליר ורב היישוב הר אדר. הספר בעריכתו: "ערכים ואזרחים – אזרחות בלמידה פעילה", נלמד בחטיבות הביניים במערכת החינוך הממלכתית והממ"ד
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com