רחובות ריקים בתל אביברחובות ריקים בתל אביב
(צילום: מוטי קמחי)
בסוף זה נורא פשוט כי הכל מתחיל באל"ף. אמת, אמון, אמינות. כמעט אמרתי הכל, אבל אפשר גם להמשיך. ישראל תיכנס ככל הנראה לסגר קורונה מלא, שבועיים שעשויים להתארך לחודש ואולי ליותר. הסגר הזה עומד להוביל את ישראל לאחד המבחנים הגדולים בתולדותיה, אולי אפילו למרי אזרחי. נדמה שידענו כבר הכל - הפגנות, מחאות, מפגנים למיניהם - אבל עדיין לא ראינו את המחזה הזה. הממשלה מכריזה על סגר - אולי עוצר היא מילה מדויקת יותר - והציבור לא נמצא שם. מאות אלפי ישראלים מצהירים בשיחות סלון, ברשתות החברתיות ואפילו מול המצלמות של אמצעי התקשורת - שיסרבו להוראות הממשלה ולאוכפי החוק למיניהם. הם יצאו החוצה, יפתחו עסקים, ייפגשו, ימשיכו במעגלי החיים שלהם.

שכחו שאנחנו לא עוסקים פה רק בסוגייה רפואית. הבעיה הבוערת נמצאת בתחום הפסיכולוגיה של ההמון. איך הוא נוהג, למי הוא מאזין, במי הוא בוטח ועל מי הוא סומך. את המומחים בנושא הזה כנראה יותר קשה למצוא, ואם מצאו אותם, ואיני יודע, בוודאי לא היטו אוזן לדבריהם. הם, מתוך היכרות עם הציבור הישראלי בכלל, ובעת האחרונה במיוחד, היו אומרים, תעצרו פה. עצרו לפני שתצטערו. אין סיכוי לאכוף את הסגר הזה ללא רצונו של הציבור הישראלי והסכמתו.
טעה מי שחשב שרמזור (ע"ע "תכנית רמזור") יתקבל כמדד מוסכם אצל הישראלים. בישראל חוקי התנועה הם ממילא בגדר המלצה. גם תמרורים וסימונים על הכביש מתקבלים כהצעה בלתי מחייבת. אל תאיימו על הישראלים ברמזורים. זה מנוגד לאופי הלאומי שלנו.
אין יותר ישראלי מלסכם דיון במילים "זהו, סיימנו, נסתדר תוך כדי תנועה". אמנם זה לקוח מהז'רגון הצבאי אבל מתאים כמו כפפה גם לאזרחות. המשמעות ברורה: לא מסכמים איך, בקושי מסכמים מה, אבל יוצאים לדרך, ואז מחליטים "תוך כדי תנועה" לאן להגיע ואיך. כך לא משיגים שום מטרה.
שמעתם על עיגול פינות? זה עוד משהו מאוד שלנו. מכירים שולחן ארבע פינות? אז אנחנו לוקחים מרובע והופכים אותו לעיגול כדי שנוכל להסתדר איתו. אם קיבלתם משימה, וצריך לבצע אותה, עד הסוף, למשל הטלת סגר על 10 ערים או על 30, בלילה וגם ביום, אבל זה קשה ויש התנגדות, אז מוותרים פה ומקצצים שם ומתעלמים מן הפינות. מה זה אומר? שלא עושים.
לקראת סגר: סיבוב במוקדי בילוי
(צלמים: אביהו שפירא, משי בן עמי, משה מזרחי)

ומה נאמר על הקלאסיקה הישראלית "דברים שרואים מכאן, לא רואים משם"? קודם מבטיחים "לא יהיה סגר", אחר כך, מבפנים, כשמנהלים את הפרויקט, עושים ההיפך, מטילים סגר. כמובן, "מחוסר ברירה" ובגלל "הנסיבות החדשות". פרופ׳ רוני גמזו עצמו, ששובר עכשיו את הראש איפה טעה, ראוי שייזכר איך נכנס לתפקיד הזה. עמיתו, פרופ' גבי ברבש, התלבט והתלבט, הציג דרישות ותביעות, התרוצץ בין ראש הממשלה ושריה על מנת לבנות לעצמו מסגרת עבודה הגיונית. עוד הוא מהסס וגמזו קפץ פנימה. "זה יסתדר תוך כדי תנועה", ודאי חשב לעצמו. אז לא, לא מסתדר.
אני חוזר לשלושת האלפי"ם מהפתיחה. הם סוד העניין ותמציתו. הנה כך היו מייעצים המומחים לפסיכולוגיה של ההמון: יש להגיד לציבור את האמת ואותה בלבד. אם שכנעת אותו והוא מאמין לך, ונותן בך אמון, יש סיכוי סביר שיציית. אבל אם הציבור סבור, בחושיו הבריאים, שהמערכת מתנהלת על פי "חכמת האצבע והרוח", ושהיא מחליטה "תוך כדי תנועה", ושהחבר'ה שם למעלה אומרים לעצמם "עזוב, יהיה בסדר", אז לא, לא יהיה בסדר. גם הציבור יודע לעשות מה שבא לו. להתראות ביום שישי בבוקר.
  • ד"ר נחמן שי הוא פרופ' אורח באוניברסיטת דיוק בצפון קרולינה מטעם המכון ללימודי ישראל. היה סגן יו"ר הכנסת ודובר צה"ל. ספרו "מלחמדיה" עוסק במלחמה על התודעה

מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com