(צילום: shutterstock)
פרסום האונס הקבוצתי באילת גירד בחוזקה את יצר הנקמה שטמון בכולנו. איזה איחולים לא שמענו? קריאה לסירוס פומבי, להוצאה להורג, לריקבון בכלא עד קץ הימים של החשודים באונס. הדרישות הללו, המעשיות והמעשיות פחות, מגיעות מהמקום הכי אנושי שיש – דרישה שהצדק ייראה. ייראה ויטיל את מוראו. מובן שחבויה שם גם הדרישה העתיקה של עין תחת עין, שן תחת שן. הצורך לגבות מחיר זהה, כואב, בלתי נסבל, ממי שפשע באופן כל כך אכזרי.
המציאות, כמו תמיד, יותר מורכבת. על פי רוב, החמרת ענישה בלבד איננה מייצרת הרתעה. שהייה בבתי כלא עמוסים לעייפה לצד עבריינים משופשפים, לרוב תדרדר את מצבם של כלואים חדשים ולא תסייע להם להשתקם. ודאי כאשר מדובר בקטינים. הם נכנסים לכלא פושעים קטנים ויוצאים ממנו פושעים גדולים.
ולמה נזקקים הקורבנות? על השאלה הקשה הזו בכלל קל לדלג. בפגיעות מיניות בפרט, לא פעם הצורך של הנפגעות והנפגעים הוא בהכרה במעשה ובהוקעה פומבית שלו. הליך פלילי לרוב מבצר את האשם בצדקתו ובצורך להגן על עצמו, ולכן קשה יהיה למצוא שם וידוי אמיתי, חרטה או כפרה. בדיוק כל האלמנטים שיסייעו לקורבן לשקם את חייה.
אם יש משהו שאנו זקוקים לו יותר מכל בימים הללו זו שימת דגש על הפרקטיקה של צדק מאחה. גישה שלא מבקשת למצות את החוק היבש אלא קודם כל מתמקדת בצרכיו של הקורבן. הפעם הדגש הוא שהצדק ייעשה וייראה על ידי כלל החברה – הפושע, הקורבן וקבוצת ההשתייכות שלהם. העבריין יידרש להתמודד עם מעשיו בהליך טיפולי, ישמע ויראה את הקורבן ואת ההשלכות של מעשיו הרעים. בהליך כזה חובתו לקחת אחריות מלאה הכוללת וידוי, בקשת סליחה ופיצוי.
כשהקורבן היא שותפה מלאה בתהליך והוא מתבצע בהסכמתה, לרוב גם הסיכוי שלה להשתקם גבוה פי כמה. אלמנט מרכזי בתהליך החשוב והרגיש הזה הוא ההבנה שהפגיעה בקורבן איננה פגיעה באדם ספציפי אלא בקהילה כולה. ולכן על הקהילה כולה להוקיע את העבריין עד שיעשה תשובה, ויעניק את מלוא התנאים לשיקום של מי שנפגע על ידו.
בפגיעות מיניות, ודאי כאלו שמתרחשות בתוך המשפחה או כאלו שמעורבים בהן קטינים – צדק מאחה הוא כלי חשוב מאוד. הוא מאפשר תהליך מורכב ועמוק של תיקון ושיקום – של הנפגעת בראש ובראשונה, אבל גם של הפוגע, שיוכל לשוב אל החברה ברמת מסוכנות נמוכה בהרבה.
אם נחשוב על זה – המודל הזה רלוונטי לעוד שלל סכסוכים חברתיים שמקיפים אותנו. בדיוק בפרקטיקה הזו השתמשו על מנת לאחות את השסעים בסכסוכים של קהילות שחוו אסון. רואנדה נכנסה להליך כזה לאחר טבח הטוטסי בידי בני ההוטו על מנת שהקהילה תוכל להיבנות מחדש.
אולי הריפוי החברתי שאנחנו כל כך זקוקים לו נעוץ בדיוק במוטיבים האלו? האם אנו יכולים לדמיין את חברי קיבוץ ניר דוד יוצאים לתהליך גדול מהם פי כמה יחד עם המוחים לשחרור נחל האסי ופותחים את פצעי העבר של הקיבוצים ושל עיירות הפיתוח באופן מבוקר ומטופל? דמיינו אותם יושבים בתהליך ארוך ומרגש ומציעים לנו אחריות ותיקון שהם גדולים ומשמעותיים בהרבה מפתיחת השחייה בנחל זה או אחר. אם נרחיק עוד יותר נדוד – אולי זה הפתח ליישוב הסכסוך עם הפלסטינים?
החלק המשמעותי ביותר בתיקון מהסוג הזה הוא הבחירה. הבחירה של מי שעשה עוול לקחת אחריות, לא להתגונן, לא להתחפר. הבחירה של מי שנעשה לו עוול להיכנס להליך כזה מתוך מטרה לצמוח מחדש. בחירה של חברה להעמיד סולם ערכים ברור בו יש בינינו מקום אך ורק למי שמוכנים לעשות תשובה אמיתית ולשלם על חטאיהם.
חודש אלול פה. התשובה היא אחד הכלים הכי מרגשים שניתנו לנו. היכולת לעבור באומץ בכל ארבעת השלבים שסימן הרמב"ם: וידוי, חרטה, עזיבת החטא וקבלה לעתיד. אם נצליח לעשות את זה באופן פומבי, בקול רם, לא יידרשו לנו עוד נקמות. נוכל סוף סוף למצוא מזור.
  • חן ארצי-סרור היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com