הרחוב החרדי סער ביומיים האחרונים בגלל התבטאות ברשתות החברתיות שנשאה בחובה אלמנט שואתי (המצייץ תהה למה לא לנעול את הישיבות ולהזרים פנימה גז), בתגובה לדיון בדבר סגירת מוסדות הלימוד בסגר. אלא שלא היה משהו מפתיע בהתבטאות הזאת. אחרי חודשים ארוכים של התמודדות עם נגיף האיבה לחרדים, ייתכן שבשלב הנוכחי אנחנו פשוט עדים למוטציה חדשה שלו. והיא, כמו המוטציות של הקורונה, עלולה להיות מאוד מידבקת. זה מחייב צעדי מניעה משמעותיים שיקטעו את שרשראות ההדבקה לפני שיהיה מאוחר מדי.
הקורונה לא בהכרח שינתה את העולם. היא בעיקר חשפה את הרבדים הנסתרים שלו, אלה שבימים רגילים חבויים תחת מעטה של שגרה מתעלמת. הקורונה לא המציאה תהליכים; היא האיצה אותם. זה כולל את היחס למגזר החרדי.
חרדים וחילונים חולקים אולי גורל זהה בהתמודדות עם נגיף מתעתע, אבל חלוקים על אופי השותפות. גם בשגרה חרדים וחילונים לא רואים את השותפות מאותו צד, ומתקשים להבין את הצד השני. חילוני לא מבין כיצד חרדי יכול להיות שותף אם הוא לא משרת בצה"ל, ואילו חרדי לא מבין כיצד תמיכה בחילול שבת היא חלק משותפות במדינה יהודית. המחלוקת הזאת, שנובעת לפחות בחלקה מהיעדר הבנה הדדי, היא מקדמת האיבה הגדולה ביותר.
אבל אם ישנו תהליך שהואץ בחסות הקורונה והוא מטריד במיוחד, זוהי ללא ספק הלגיטימציה הציבורית לבורות. הכאוס הבליט את התכונה האנושית להביע דעות גם בנושאים שאינם מבינים בהם. עיתונאים החליפו אפידמיולוגים, פוליטיקאים הפכו למומחי בריאות הציבור, וכמעט לכל אזרח ישנה עמדה מוצקה בנושא החיסונים והשפעתם על היקום.
כך גם בנוגע לחרדים. למרות ידיעה דלה בתחום, אנשים מרשים לעצמם להטיל דופי במגזר שמונה מאות אלפי בני אדם בישראל. ההיכרות המצומצמת, אפסית בחלק מהמקרים, לא מהווה מחסום בפני השמצות מכלילות והתבטאויות נאצה.
מי שרוצה לבקר את החברה החרדית, ובוודאי מי שחשקה נפשו להשמיץ אותה, כדאי שיכיר לפני כן את מושא הביקורת שלו. להכיר באמת. להבין שהמגזר אינו רק שחור ולבן, כי אם רבגוני ומלא צבע
לאחרונה נחשפתי לוויכוח שבו משתתף חילוני הצדיק את מתקפותיו בכך שפגש בחייו לא מעט חרדים. היכרות עם רופאים עדיין לא תהפוך אותו למומחה בנושאי רפואה, אבל שימוש באותה לוגיקה נלעגת על חרדים עובד לו טוב. איך כותב פרופ' יובל נח הררי? "בני אדם חושבים בסיפורים; לא בעובדות, מספרים או משוואות". סיפורים על חרדים תמיד עושים עבודה טובה.
דווקא בעידן האוריינות, הבורות עדיין קובעת סדר יום. הדור החשוף ביותר לידע הוא גם זה שלא מסוגל להכיל אותו ביומיום. הסובלנות משתרגת בתוקפנות והכמיהה לעומק חיה בשלום עם רדידות.
(צילום: שחר גולדשטיין)
וכל זה קורה גם ביחס לחרדים. יעקב חזן, ממייסדי השומר הצעיר ומפ"ם, היטיב לתאר את התופעה במשפט המפורסם שלו: "רצינו לגדל דור של אפיקורסים, וגידלנו דור של עמי הארצות". האפיקורסים הישנים, שידעו דבר או שניים על החברה החרדית, הפכו לעמי ארצות ששונאים חרדים גם בלי להכיר באמת. אנחנו הנאורים הכי בורים שיש.
מי שרוצה לבקר את החברה החרדית, ובוודאי מי שחשקה נפשו להשמיץ אותה, כדאי שיכיר לפני כן את מושא הביקורת שלו. להכיר באמת. להבין שהמגזר החרדי אינו רק שחור ולבן, כי אם רבגוני ומלא צבע. זה לא דורש ללמוד הלכות ולעשות מחקר עומק על כל חסידות, אבל זה בהחלט מחייב בדיקה לפני שמייחסים חשיבות לידיעה או דעה שלילית על המגזר (קל וחומר לפני שכותבים וערכים אותה).
הנה דוגמה: לפני כמה חודשים שודרה בטלוויזיה כתבה על חייל שהשתייך בעבר לחסידות "מסוגרת וקיצונית", וכללה התייחסות להשלכת אבנים על משרתים בצה"ל. היכרות מסוימת, או לפחות בדיקה מעמיקה יותר, הייתה מגלה שאותה חסידות כלל לא לוקחת חלק בהפגנות מסוג כזה ובוודאי לא בהשלכת אבנים על חיילים, וכך מונעת מצופים להאמין לסיפור שמציג את החרדים באור לא מחמיא. אבל הבורות, גם במקרה הזה, לא מנעה את האייטם.
הכרה בכך שאיננו מכירים את האחר די הצורך כדי לשפוט ולהאשים אותו, עשויה להיות חיסון יעיל לתחלואי החברה. אולי כך נחסוך מעצמנו את התפשטותה של מוטציית האיבה החדשה שקורעת את החברה הישראלית מבפנים.
- יעקב פלבינסקי הוא עיתונאי "משפחה"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
