פרופ' מנואל טרכטנברגפרופ' מנואל טרכטנברג
פרופ' מנואל טרכטנברג
(צילום: עידו ארז)
ממעוף הציפור כל המחאות נראות אותו דבר ‑ המון רב מצטופף בכיכר, מניף שלטים, משמיע קול זעקה. כך ביולי 2011, כך ביולי 2020. אלא שככל שמנמיכים טוס מבחינים שזה כלל לא אותו ייאוש, לא אותן קריאות שבר, לא אותו זעם בלתי נשלט.
ב-2011 הקריאה "העם דורש צדק חברתי" הדהדה בעוצמה בחוצות הערים; היום "צדק חברתי" נשמע כלוקסוס שאין מי שיחלום עליו ‑ במקומו המאבק הוא על פת לחם (ה"חרטא" של צחי הנגבי), על קיום, על אוויר לנשימה.
אז הנתון המפחיד היה שיעור עליית מחירי הדירות - כיום זה מספר המונשמים: עשרות עם חמצן בבתי החולים, מאות אלפים עם חמצן מפוקפק של 1,800 שקל לווריד הכלכלי של משקי בית קורסים.
אז היו אלה צעירים מאוכזבים כי עשו כל מה שמצופה מהם (שירתו, למדו, עבדו, הקימו משפחה), אלא שרצונם הטוב התנפץ אל מול דוגמה כלכלית מאובנת ואטימות שלטונית. כיום זו החברה הישראלית כולה שנוהרת לכיכרות, כל מי שעולמו חרב עליו באבחה אחת. ולא, זה לא קרה בגלל הווירוס המרושע, אלא בגלל נגיף היהירות של מנהיג-העל, והחידלון השלטוני והניהולי שהוא הביא עלינו במו ידיו.
אז המשק ב"מאקרו" פרח, גם אם ב"מיקרו", במציאות של כל משפחה צעירה, הקוטג' פתאום לא היה בהישג יד. כיום זה גם וגם: המשק בצניחה חופשית, התוצר מתכווץ, הגירעון נוסק, האבטלה מתרחבת, וכל אלה מונחתים בעוצמה יתרה על עולמו של כל פרט, של כל משק בית.

ההפגנה מול מעון ראש הממשלה, אמש
(צילום: גיל יוחנן, אלכס גמבורג )

אז הייתה בכל זאת אווירה כמעט חגיגית, תחושה שהנה נפל דבר - הצעירים לוקחים את גורלם בידיים, מתסיסים את הדמיון, רוצים להאמין שצדק חברתי עשוי להפציע גם כאן. כיום התחושה היא של מועקה אדירה, של ייאוש, של אובדן.
על אף האכזבות, המחאה אז הצליחה לחולל שינויים לא מעטים: הטייקונים איבדו גובה, השיח הציבורי השתנה לטובת נושאים חברתיים, יושם חוק חינוך חינם לילדי 4-3. אבל הממשלה לא שינתה דיסקט: דימוי "השמן והרזה" שנתניהו טבע בזמנו כשר האוצר, קרי - שיש להמשיך להרעיב את הסקטור הציבורי לטובת הסקטור העסקי, המשיך להוביל את המדיניות. לכן שירותי הבריאות, והחינוך, והתחבורה, והסיעוד, המשיכו להידרדר, והעלויות הנוספות המשיכו ליפול על שכמן של המשפחות.
אודה שב-2011 חטאתי בחטא התמימות: האמנתי שהייתה אפשרות לתרגם את המחאה למדיניות כלכלית-חברתית אחרת, מעוררת תקווה. אלא שאמונה זו התנפצה אל מול האמת העתיקה: "אפשר להביא את הסוס לשוקת, אבל אי אפשר להכריח אותו לשתות". לאמור, אפשר להתוות דרך ואפילו לגרום לממשלה לקבל החלטות, אבל אם אלו סותרות את האני-מאמין או את האינטרס הפוליטי הצר של מי שעומד בראש הפירמידה, זה לא יקרה. כיום התמימות איננה אופציה, שכן הבעיה היא לא בהעדר מתווים חכמים להתמודדות עם המשבר, אלא בממשלה מנופחת, המתנהלת כנשף מסכות (תרתי משמע) בטיטניק הטובעת.
כיום, לאחר שהידרדרנו לתהומות בלתי נתפסים, וכאשר ברור מעל לכל ספק כי ההידרדרות לא הייתה מחויבת המציאות אלא מעשה ידי ממשלה והעומד בראשה, נותרה רק אפשרות אחת: לא לנסות שוב להביא את הסוס לשוקת, אלא להחליף את הסוס, ובמהרה.
שלא נשכח: אמנם אז וגם היום אוחז בהגה אותו ראש ממשלה, אבל לצערי הרב הוא כלל לא אותו אדם. אז נתניהו הקדיש את עצמו בעיקר לקידום נושאים לאומיים רבי-חשיבות ‑ אפשר היה לחלוק על השקפתו, אבל אין לחלוק על כך שהוא הביא לידי ביטוי יכולות מדהימות של מנהיג מנוסה, עוצמתי, חד תפיסה. כיום מדובר באדם רדוף, מנותק, אפילו אכזרי, שמקדיש את כל-כולו למטרה אחת בלבד: שרידותו בכל מחיר. אין דבר מסוכן מזה, והדבר מסוכן שבעתיים כאשר אותו אדם הוא זה שמתעקש לנווט את הסירה במים הסוערים של המשבר (הלא ביטחוני) החמור ביותר שפקד את ישראל מעודה.
  • פרופ' מנואל טרכטנברג מאוניברסיטת ת"א ומוסד שמואל נאמן בטכניון עמד בראש הוועדה הציבורית שמינה נתניהו בעקבות מחאת 2011
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com