3 צפייה בגלריה
תמונת מצב אזורית. מימין למעלה: טראמפ, פוטין, חמינאי, ארדואן
(צילום: רויטרס , AP , AFP)
תמונת האתגרים הביטחוניים של ישראל השתנתה לא מעט בחצי השנה האחרונה. בין ההתפתחויות החיוביות הבולטות אפשר למנות את הנכונות בקרב המדינות הסוניות המתונות לנהל קשרים גלויים, חרף הווטו הפלסטיני המסורתי; את ההאטה הניכרת במאמצים שמשקיעה איראן בהתבססות בסוריה ואת ההרתעה שצה"ל משמר (ואפילו חיזק מעט) בזירה הלבנונית. זאת חרף הצהרות הרהב של נסראללה ומאמציו שכשלו פעמיים לקיים משוואת הרתעה בין ארגונו לבין ישראל גם בזירה הסורית.
עוד בצד החיובי, צה"ל הגדיל השנה בכ-25% את כמות פעולות המב"מ (המערכה שבין המלחמות, לנטרול התעצמות האויב וסיכול כוונות התקפיות) לעומת כל השנה שעברה; לא פחות חשוב - צה"ל עשה זאת בלי לגרום למלחמה ואפילו לא חולל הסלמה חמורה. האפקטיביות של פעולות המב"מ בכל הגזרות (כולל עזה) אף גברה במקצת.
מבין ההתפתחויות השליליות, החמורה הייתה התקדמות איראן בתוכנית הנשק הגרעיני. הצבירה של כמויות גדולות של אורניום מועשר (בדרגה נמוכה) ופיתוח הדגמים החדשים, המהירים והיעילים יותר, של סרכזות (צנטריפוגות) להעשרת אורניום, כבר מקצרים בכמה חודשים טובים את משך הזמן שייקח לאייתוללות לפרוץ אל הנשק הגרעיני עצמו, והמגמה נמשכת. זה עלול לאלץ אותנו, עם בעלי בריתנו, או בלעדיהם, לפעול לסיכול האיום מהר משצפינו.
איראן הציגה באוגוסט טיל ע"ש סולימאני
(צילום: רויטרס)
התפתחות שלילית נרשמת גם בזירה הפלסטינית, שנעשית נפיצה יותר מיום ליום; בעיקר עזה, אבל גם גזרת יו"ש מבעבעת.
התפתחות שלישית מעוררת דאגה היא חתירתו האגרסיביות והאלימה לעיתים של ארדואן להקנות לארצו מעמד של מעצמה אזורית-הגמונית. "הסולטן" ארדואן, כפי שמכנים אותו אוהביו ושונאיו כאחד, פועל מתערובת עזת השפעה של מניעים כלכליים, דתיים ושאיפה ניאו-עות'מאנית לכבוד וגדולה לאומיים. לכן יש להפגנות הכוח שלו בסוריה ובים התיכון פוטנציאל נפיץ, והן עלולות להוביל לעימות ישיר עם ישראל.
התפתחות שלילית שיש לשים אליה לב במיוחד היא הכרסום שחל בדימוי החוסן הלאומי שישראל מקרינה. החוסן האזרחי, הסולידריות, הלכידות החברתית והאמון בהנהגה היו ועודם מרכיב מרכזי ביכולת שלנו להתמודד עם איום חיצוני; הם גם מייצרים את ההרתעה המדכאת את החשק של מנהיגי אויב לצאת למלחמה.
הכרסום הזה עדיין אינו פוגע בהרתעה הצבאית והאסטרטגית. אולם השסעים החברתיים הפנימיים; התפקוד העלוב, ההססני והכאוטי שמפגינה הממשלה בניהול משבר הקורונה; העדפת שיקולים פוליטיים ופופוליסטיים בקבלת החלטות על פני שיקולי טובת המדינה והאזרחים, וביטויי אי-האמון בממשלה ובנתניהו - כבר יצרו לישראל דימוי של מדינה כמעט-כושלת.
מה שחמור הוא שתופעות אלה מפיחות מחדש את התקווה בקרב מבלי ההחלטות באיראן ובגרורותיה, ובקרב הפלסטינים, שעוד מעט החברה והמדינה הישראלים יתחילו להתפורר מבפנים - ואז, לחץ מבחוץ באמצעות טילים, מתקפת פיגועי טרור ואולי איום גרעיני על העורף, ימוטטו כליל את הישות הריבונית היהודית וימחקו אותה ממפת המזרח התיכון.
בכיר איראני בלשכת המנהיג העליון חמינאי כבר נתן בשבוע שעבר ביטוי בוטה לתזה הזו, שרווחת לא מהיום בטהרן, בביירות ובעזה ואפילו בחוגים מסוימים בטורקיה. השלכות המצב הפנימי והמשבר הפוליטי היום בישראל מסוכנות לביטחון הפיזי שלנו לא פחות מאלפי הרקטות והטילים שיש בארסנל של חיזבאללה.
טראמפ הפך את האזור למקום בטוח יותר
חמישה סוכני שינוי חשובים השפיעו על תמונת המצב האזורית:
1. הקורונה.
2. הסנקציות האמריקניות על איראן.
3. חיסול קאסם סולימאני, מפקד כוח קודס במשמרות המהפכה, על ידי האמריקנים: החיסול הביא להפחתה דרמטית בנפח וביעילות הפעילות החתרנית האלימה שאיראן ניהלה באמצעות שליחים כדי לערער את היציבות ולהכתיב את רצונותיה לסוריה, לבנון, עיראק תימן ובחריין, וכדי לבסס חזית נוספת נגדנו.
4. מגמת הירידה המתמשכת במחירי הנפט בשוק העולמי: התדלדלות ההכנסות מנפט וגז כבר מחוללת שינוי בתפישות הכלכליות והאסטרטגיות של יצרניות האנרגיה הגדולות, ותרמה בעקיפין גם לנכונותן לנרמל את היחסים עם ישראל.
5. הבחירות הצפויות בראשית החודש הבא לנשיאות ארה"ב.
בהקשר זה חייבים לציין כי הנשיא טראמפ וארה"ב השפיעו יותר מכל אישיות וגורם כוח אחר על ההתנהלות במזרח התיכון. מי שהספיד את השפעתה המתמעטת של ארה"ב במזרח התיכון בימיו של טראמפ, כדאי שיעשה הערכה מחודשת. פוטין המחושב והכוחני, שיצר לעצמו דימוי של מצליחן-אסטרטגי, השפיע רק בסוריה כשהציל את משטר אסד; לעומתו טראמפ הלא-צפוי שיחק על כל המגרש ורשם לזכותו מספר הישגים.
צבא ארה"ב שטראמפ הוא מפקדו העליון מילא תפקיד מכריע במיגור "חליפות הרשע" של דאעש, והוא הפך את המזרח התיכון למקום יציב ובטוח יותר למיליונים כשהורה לחסל את מנהיג דאעש אבו-באכר אל-בגדדי באוקטובר 2019 ואת קאסם סולימאני בינואר השנה.
בנוסף, טראמפ הביא לתפנית ביחס מדינות ערב המתונות לישראל (לא כל כך בזכות היכולות הדיפלומטיות שלו ושל חתנו ג'ארד קושנר, אלא יותר בגלל החשש שאחז במנהיגי המפרציות כשהבחינו בכוונה מתמשכת של ארה"ב לצמצם עד למינימום את המעורבות הצבאית באזור ולהתמקד בעימות האסטרטגי הגדול עם סין במזרח אסיה). בכל מקרה, התוצאה בין טראמפ לפוטין במזרח התיכון היא 1:3.
עם זאת, חשוב לציין שמנהיגי שתי המעצמות נכשלו בהשגת היעדים העיקריים שהציבו לעצמם במזרח התיכון: חרף "הלחץ המקסימלי" שהפעיל טראמפ הוא לא הצליח להביא את איראן למו"מ על תיקון הליקויים בהסכם הגרעין עם המעצמות. גרוע מזה: איראן ניצלה את פרישת טראמפ מההסכם כדי לחדש ולקדם את הפעילות בפרויקט הגרעין הצבאי שלה. פוטין אינו מצליח להשיג הסדרה פוליטית שתסיים את מלחמת האזרחים בסוריה ותאפשר לו להרוויח משיקום הריסות אותה מלחמה.
סימן השאלה הגדול: הנשיא הבא ואיראן
זו פחות או יותר תמונת המצב האזורית ערב הבחירות בארה"ב. כל השחקנים האזוריים והעולמיים מתנהלים כעת באופן שישאיר עבורן את מרב האופציות פתוחות - בין אם טראמפ ייבחר מחדש או שביידן יחליף אותו בבית הלבן.
די ברור שזו הסיבה שהאייתוללות בטהרן ומפקדי משמרות המהפכה גזרו על עצמם איפוק והימנעות מפרובוקציות וחיכוך מיותר עם ארה"ב ובעלות בריתה באזור. אולי זו גם אחת הסיבות שבגללן איראן פחות מתאמצת השנה לבסס חזית נוספת נגד ישראל בסוריה. סביר להניח שאם טראמפ לא ייבחר בראשית נובמבר ההתנהלות הזו תימשך, לפחות עד שיושבע ג'וזף ביידן לנשיא בינואר 2021, ואולי אפילו כמה חדשים אחר כך, עד שיעצב את ממשלו.
גורם ביטחוני בכיר מאשר שגם במשרד הביטחון ובמטה הכללי של צה"ל מתבצעות לקראת הבחירות בארה"ב הערכות מצב, במטרה לגבש מדיניות והתנהלות ישראלית מול שתי האפשרויות אחרי הבחירות. שתי הסוגיות העיקריות המונחות על השולחן הן ההתנהלות של הנשיא הבא מול איראן - בעיקר בשאלת הגרעין - ובאיזו מידה יהיו הנשיא הבא וצוותו קשובים לבקשות ישראל לסיוע צבאי ומודיעיני במטרה לשמור על היתרון האיכותי הצבאי שלה על פני אויביה (באמריקנית QME).
ההזדמנות להשתמש בנימוק זה נוצר כשישראל החליטה (כלומר, נתניהו החליט די לבדו) להסיר את התנגדותה למכירת מטוסי F-35 לאיחוד האמירויות. כפיצוי ביקש שר הביטחון גנץ במסעו האחרון לוושינגטון שארה"ב תקדים בחדשים ואולי אף בשנים את אספקת הפלטפורמות והפריטים החיוניים למוכנות צה"ל למלחמה, שישראל כבר רכשה במסגרת הסיוע הצבאי מארה"ב. למשל מטוסי F-35, חימושים אוויריים מתוחכמים, טילים ליירוט טילים ועוד.
בנוסף ביקש גנץ שהפנטגון יסכים למכור לנו אמל"ח - ולשתף אותנו במודיעין - שעד כה סירב לתת לנו. כמו כן שיתאפשר לנו להמיר חלק מהדולרים שאנו מקבלים כסיוע מארה"ב, כדי לבצע רכש בשקלים בתעשייה הביטחונית הישראלית.
אם ארה"ב תיענה אפילו רק לחלק מהבקשות הללו היא תחלץ את צה"ל ממצוקה תקציבית גדולה שאליה נקלע בגלל המשבר הפוליטי ומגיפת הקורונה. הקונגרס תומך, וההחלטה היא למעשה בידי הנשיא. סביר להניח שטראמפ וגם ביידן יגלו יחס חיובי בעניין זה.
סימן השאלה הגדול ומעורר החשש בישראל הוא כיצד יתנהל הנשיא הבא מול איראן. שני המועמדים לנשיאות סולדים במידה שווה מהרעיון לסבך את ארצם במלחמה. השאלה היא עד כמה יהיו מוכנים לוותר כדי לפתוח במו"מ מחודש עם טהרן, ועד כמה יהיו נחושים ליד שולחן הדיונים.
תחזיקו חזק. בנוסף לחוסר הוודאות וחוסר היציבות המהותיים שהכניס הנגיף לחיינו, נכונה לנו תקופה לא קצרה של ערפל אסטרטגי ביטחוני סמיך עד שהתמונה תתבהר מחדש. אולי לקראת יוני 2021.
בטור הבא: מהם השיקולים המכתיבים את ההתנהלות המבצעית ואת התעצמות צה"ל ומהו סדר העדיפויות - מהדחוף יותר לדחוף פחות - שעל פיהם הוא נערך למלחמה או להסלמה.
