1 צפייה בגלריה
 וודי אלן
 וודי אלן
וודי אלן
(צילום: gettyimages)
כמו כל האנשים בעולם – למעט שניים – גם לי אין מושג מה באמת קרה בעליית הגג בקונטיקט בין וודי אלן לבתו המאומצת דילן פארו ב-1992. מיליוני מילים נכתבו על הפרשה, ואליהן נוסף עכשיו הדוקו המטלטל שהוקרן השבוע ברחבי העולם.
על יתרונותיה וחסרונותיה של הסדרה התיעודית "אלן נגד פארו" – שנצמדת לנקודת המבט של דילן ואמה מיה פארו – נכתב בהרחבה. אבל גם גדולי חובביו של הבמאי שצפו בה, ובהם כותב שורות אלו, יכולים להסכים ש"זה לא נראה טוב". גם אם עומדת לאלן חזקת החפות לגבי ההאשמה במעשה הנורא הספציפי המיוחס לו, קשה להכחיש שאותו איש התנהג בנבזיות מגעילה, ולכל הפחות חטא בהתנהגות אובססיבית, חונקת, כלפי בנות משפחתו.
זה הזמן לחזור ולבחון את קלישאת "להפריד את האמן מהיצירה". קווין ספייסי תקף, מייקל ג'קסון אנס, וודי אלן כנראה התעלל מינית, אבל יצירותיהם ימשיכו לחיות לנצח – יאמרו המעריצים. לנו לא נותר אלא רק לנשוך שפתיים ולדלג על הקרדיטים. אלא שזו ראייה מעט צרה של אחת הבעיות הבסיסיות בהזדהות שלנו עם אמנים, שבדיעבד תורמת למעמד האלוהי שמאפשר לחלקם להאמין שהם יכולים להמשיך להתנהל כך.
במאמר היתולי מצוין שפורסם עם פריצת "מי-טו" נכתב: "טום הנקס מואשם על ידי שחקנית נוספת… בכך שהיה נחמד אליה". יש פה תרגיל מחשבתי: אם מחר יתגלה שאייקון כמוהו אינו מי שחשבנו?
כי אמן אינו רק סך סרטיו או ספריו: וודי אלן הפך עצמו במודע לאייקון, למוקד הזדהות של מיליוני יהודים בעולם או אנשים חנונים ופגיעים שראו את עצמם מיוצגים לפתע על המסך כגיבורים רומנטיים. ז'ראר דפרדייה – שהואשם באונס – אינו סתם שחקן מצוין. הוא "הקולנוע הצרפתי" לדורותיו. האם מעורבותו בחטא נורא משליכה עלינו, על מה שאהבנו, על מי שאנחנו?
אני מאמין שלפחות בתת-מודע שלנו התשובה היא כן. מכאן מגיע הרצון להגן ולסנגר, לטבוע במסמכים ולנסות למצוא נקודות זכות לאנשים שאיננו מכירים, לא באמת.
לכן הפתרון לא צריך להיות ב"הפרדת האמן מהיצירה", כי זה לא באמת אפשרי (כפי שמוכיח הדיון המחודש ביצירה של אלן, שלפתע מוארת באור אחר של חיבה מינית מטרידה לקטינות, כמו ב"מנהטן" למשל), אלא להפריד את האמן מהאגדה. לזכור שבתרבות הסלבריטאים הנוכחית, אמנים ויוצרים מורמים לדרגת אלים וסמלים, ואז בנפילתם הופכים מעריציהם לשבויים. וכך הדיון החשוב באמת על התעללות ותקיפות מיניות בידי בעלי כוח נדחק הצידה.
בנימין טוביאסבנימין טוביאס
במאמר היתולי מצוין שפורסם עם פריצת תנועת "מי-טו" נכתב: "טום הנקס מואשם על ידי שחקנית נוספת… בכך שהיה נחמד אליה". הנקס אכן מתחזק בקביעות דימוי של אדם חביב ומתוק גם מחוץ למסך, וכרגע אין סיבה שלא להאמין לו, אבל בשולי הבדיחה יש פה תרגיל מחשבתי רציני שמתבקש: אם מחר יתגלה שאייקונים כמו הנקס או מריל סטריפ אינם מי שחשבנו, האם נוכל להתנהג בבגרות ולנתק אותם מתדמיתם?
הארווי וויינשטיין, המפיק האנס שעורר במידה רבה את ההוריקן, מספק באופן אירוני דווקא דוגמה נגדית נכונה: איש לא חש כיום אשמה על כך שהוא צופה בסרטים המצוינים שהפיק וויינשטין, ובהם "ספרות זולה" ו"סיפורו של וויל האנטינג". זאת כי וויינשטיין עצמו מעולם לא נחשב ל"סלב" או ל"אגדה" מחוץ לברנז'ה מצומצמת בפסטיבל קאן. כך שיש כאן לקח, והזדמנות לתיקון: תנו למיתוסים למות, שחררו מהיוצרים, התמקדו במה שחשוב: הדיון על גבולות הכוח וההטרדה. אם תרצו, אין זו אגדה.
  • בנימין טוביאס הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com