20 שנה לאירועי אוקטובר 2000
(צילום: שמוליק דודפור)

ימים ספורים אחרי שאריאל שרון עלה להר הבית, לפני 20 שנה, יצאו ערביי ישראל להפגנות ומחאות בכל רחבי הארץ. המוקד המרכזי היה ואדי ערה, שישב על אחד הצירים המרכזיים שחיברו את מרכז הארץ לצפונה. ההפגנות הסלימו מהר מאוד לעימותים בין המפגינים לשוטרים, עשרות נפצעו משני הצדדים ו-15 בני אדם נהרגו.
עשרים שנה חלפו, והתושבים בוואדי ערה עדיין כועסים על המשטרה, ועל המדינה. "מי שנתן את ההוראה לירות הוא חסר לב, שום סליחה לא תפצה", אמרה אמו של אחד הצעירים שנהרג מאש השוטרים.
20 שנה מהומות אירועי אוקטובר 2000 ביג ראשית טיזר20 שנה מהומות אירועי אוקטובר 2000 ביג ראשית טיזר
20 שנה לאירועי אוקטובר 2000
(צילום: אלכס קולומויסקי, שמוליק דודפור)
אירועי אוקטובר 2000 החלו בהפגנות המוניות שערכו ערביי ישראל, בהנחיית ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל. אחת הסיבות שהוצגו למחאות הייתה קריאתו של ח"כ עבד אל-מאלכ דהאמשה שיש להציל את מסגד אל-אקצא בטענה שישראל מאיימת להרוס אותו.
המחאות היו בשני גלים, הראשון החל יום אחרי העלייה להר ונמשך שלושה ימים. ב-7 באוקטובר החל הגל השני שהסתיים בדיוק היום לפני 20 שנה. במסגרתן חסמו המפגינים כבישים ברחבי הארץ, תקפו תחנות משטרה, התעמתו עם שוטרים, הציתו צמיגים ויידו אבנים.
מהומות אוקטוברמהומות אוקטובר
הפגנות אלימות בוואדי ערה
(צילום: אלכס קולומויסקי)
מהומות אוקטוברמהומות אוקטובר
הפגנה באום אל פחם
(צילום: יריב כץ)
מהומות אוקטובר מאורעות אוקטוברמהומות אוקטובר מאורעות אוקטובר
הכותרת של ״ידיעות אחרונות״ בתחילת אירועי אוקטובר
עשרות מפגינים ושוטרים נפצעו בעימותים בין הצדדים. נהג ישראלי בשם בכור ז'אן, שהיה בדרך לביתו נהרג מאבנים שיודו, ו-14 מפגינים נהרגו בעימותים עם המשטרה.
"הכרזנו על שביתה כללית ועל מחאה", שחזר הפעיל החברתי חסן ג'בארין. "בהתחלה עשינו תהלוכה בתוך שכונות העיר, ואז האנשים התחילו לרדת לכביש בוואדי ערה. כדי להשתלט על המצב, חיילים ושוטרים של מג"ב תפסו עמדות אסטרטגיות מעל הגגות ומתוך החלונות, והתחילו לצלוף באנשים ובמפגינים".
אחד ההרוגים בעימותים עם המשטרה היה מוחמד ג'בארין, בן 24 מאום אל פחם, שהשתתף בחסימת הכביש בוואדי ערה, אחד הנתיבים המרכזיים שחיברו את צפון הארץ למרכז.
אמא של מוחמד ג'באריןאמא של מוחמד ג'בארין
הדיה סיאם, אמו של אחמד סיאם. "אמרתי לו אל תעשה בעיות, אבל בסוף הוא הלך"
(צילום: שמוליק דודפור)
"ביום שהתחילה התהלוכה הבן שלי ישן, כשקם הוא שאל אותי מה הרעש הזה ואמר לי 'אמא עזבי, אני לא מחפש את הדברים האלה'", שחזרה אמו ח'דיג'ה. "אחרי כמה זמן הוא אמר שהוא יוצא להיפגש עם חברים. אמרתי לו 'אל תעשה בעיות ואל תגיע לתהלוכה', אבל בסוף הוא הלך".
ח'דיג'ה ניסתה למצוא את בנה בתוך ההמולה שהייתה בעיר, אך ללא הצלחה. שכן סיפר שראה שמוחמד נפצע ופונה לבית החולים העמק בעפולה. בשלב מסוים היא ראתה אנשים רבים מחוץ לבית בוכים וצועקים. אז הבינה שבנה נהרג.
"מוחמד לא עשה בכלל בעיות. הוא היה אדם מכובד וישר, אני גאה במותו", הוסיפה. "מי שנתן את ההוראה לירות הוא פושע מלחמה ואדם חסר לב. שום סליחה לא תפצה על כך".
מהומות אוקטוברמהומות אוקטובר
המחאות באזור אום אל פחם
(צילום: יריב כץ)
מהומות אוקטוברמהומות אוקטובר
(צילום: יריב כץ)
באותו היום והמקום נהרג גם אחמד סיאם, מהכפר מועאוויה שליד אום אל פחם. "היו לו הרבה חלומות ושאיפות", סיפרה אמו הדיה. "איחלתי לו שיגדל ויהיה לו בית, רציתי לראות אותו מתבגר. הוא מת צעיר ומושלם, ועכשיו הוא נמצא בתוך לבי".
סיאם נורה חמישה ימים לאחר שחגג את יום הולדתו ה-18. "באותו היום עשינו לו מסיבה בבית. הוא אפילו לא הספיק לפתוח את המתנות שהביאו לו". ביום שבו הייתה ההפגנה יצאה כל המשפחה לטייל ואחמד נשאר לבד בבית. "לא דמיינתי לעצמי שאראה את השם שלו בין ההרוגים שנהרגו בדם קר. היה לנו קשה מאוד, זה היה שבוע שהתחיל בשמחה והסתיים בכעס עמוק".
אמא של אחמד סיאםאמא של אחמד סיאם
כדיג'ה ג'בארין עם תמונת בנה מוחמד ג'בארין
(צילום: שמוליק דודפור)
למרות שידעה שבנה יצא להפגין, הידה לא הייתה מודאגת. "הבן שלי לא היה אדם אלים. הוא יצא כמו כולם, הם לא ציפו שכוחות המשטרה יתחילו לירות לעברם". את הרגע שבו גילתה שבה נפגע היא זוכרת במדויק.
"קיבלתי טלפון ואמרו לי שבני נפגע. חזרנו מטיול בירדן ונסענו לבית החולים רמב"ם, לא חשבתי שהבן שלי מת", שחזרה. "שמתי יד על החזה שלו כדי שארגיש את הלב שלו דופק, ולא שמעתי כלום. הוא היה כבר קר. מאוחר יותר גיליתי שצלף פגע בו ממרחק של 150 מטרים".

"כשאנשים מפגינים הם לא חושבים שימותו"

הזעם בעקבות התגובה החריפה של המשטרה נשאר גם היום בקרב התושבים. "אולי זרועות הביטחון חשבו שהם בעזה או בגדה המערבית", אמר ג'בארין. "אנחנו רואים בחדשות איך סוגרים את כביש 6 ואת איילון. אם המוחים הם ממוצא אתיופי או אחר – לא רואים הרוגים, ואם נהרג מישהו כל המדינה על הרגליים. אבל אצלנו זה לא משנה, ערבים. כמה שפחות ערבים יותר טוב".
חסן ג'באריןחסן ג'בארין
ג'בארין. "אצלנו זה לא משנה, כמה שפחות ערבים יותר טוב"
(צילום: שמוליק דודפור)
האירועים של אוקטובר 2000 היו נקודת שבר נוספת ביחסי המדינה עם המגזר הערבי, שבר שמורגש גם כיום. "זה השפיע על הכפרים בוואדי ערה ועל כלל האוכלוסייה. הם רואים שהמדינה התחילה לנהוג מאז במדיניות של הפרד ומשול כדי שלא יהיה לנו זמן להביע סולידריות עם העם שלנו בשטחים הכבושים בגדה המערבית ובעזה".
"אנחנו לא נשכח את זה", הוסיף. "מהניסיון שלנו אנחנו יודעים איך זה עובד, מי שרוצה להרוויח את הבחירות במדינת ישראל צריך להרוג כמה שיותר ערבים, להתנער מהזכויות הלאומיות של העם הפלסטיני, לעודד מתנחלים ולעודד התגרויות באוכלוסייה הפלסטינית בישראל".
אמא של אחמד סיאםאמא של אחמד סיאם
הדיה סיאם. "איפה הדמוקרטיה בישראל אפ היא הורגת אזרחים שחיים פה?"
(צילום: שמוליק דודפור)
גם הדיה לא סולחת ולא שוכחת. "עד היום אני נזכרת מה שעבר בני, הוא בראש שלי כל הזמן. גידלתי אותו במשך 18 שנים ובקלי קלות שמו את היד על ההדק ורצחו אותו. הם פגעו בצעירים שלא עשו להם כלום ולא סיכנו חיי אחרים. הצלף היה יכול לירות ברגל או במקום אחר שישאיר את בני בחיים. כשאנשים מפגינים הם לא חושבים שימותו, הבן שלי לא היה צריך למות".
"איפה הדמוקרטיה בישראל אם היא הורגת אזרחיים שחיים פה?", שאלה בבכי. "יש לנו את הזכות להפגין ולהביע דעה. מה שקרה פה זו אפליה וזה כואב מאוד".