ג'ודי ניר מוזסג'ודי ניר מוזס
ג'ודי ניר מוזס שלום
הבוקר התעוררתי אל תוך ט"ו באב, יום האהבה, עם מחשבות חיוביות, אבל הן נשארו בדיוק דקה. כי כהרגלי המגונה, דבר ראשון אני מציצה לראות מה עלה אצלי ברשת. וזה מה שהופיע: "יום אהבה שמח לך זונה מסריחה, מכשפה עלובה, מאחל לך ולבני ביתך מחלות קשות ומוות בייסורים קשים".
ייתכן שבכל יום אחר הייתי עוברת לסדר היום, מרחמת בלבי על מי שחייו כנראה ממש קשים עד שהוא מוצא לנכון לפרוק את תסכולו באופן כזה על הבוקר. אבל היום יום האהבה, ומשום מה ההודעה הזאת עצבנה אותי במיוחד.
נכנסתי לפרופיל של המברך, שהתגלה כאיש בן 40 בערך, שמופיע בתמונת הפרופיל שלו עם גברת בלונדינית ושלושה ילדים. עיינתי בתמונות המשפחתיות החמודות למדי שהוא העלה לרשת, ואשכרה לא הבנתי. למה איש משפחה חביב על פניו ונאה למראה, עובד בחנות ירקות באחת הערים הגדולות, מוצא לנכון להתגולל עלי בשפת ביבים שכזו? למה מהדמות שהוא בחר להפגין ברשת יוצא כל כך הרבה רוע, מרירות, זעם ועצבים על מישהי שהוא מעולם לא פגש, שלא פגעה בו או במשפחתו?
אז כתבתי לו הודעה בפרטי, שאלתי מה עשיתי לו שמצא לנכון – בכלל וביום האהבה בפרט - לברך אותי ככה. ניסיתי לברר אם אי פעם, בלי משים, פגעתי בו או במשפחתו. אמרתי לו שפניו לא מוכרות לי (הוא גר בקריות ולא הייתי שם שנים), אז מה העניין? מאין מגיעים כל הרגשות השליליים כל כך.
וכך ענה לי איש המשפחה הטוב הזה: "כי את זונה בת זונה שכותבת נגד ביבי".
ביום רגיל הייתי פורשת בשלב הזה. למה לבזבז אנרגיה על מעריץ שוטה גס רוח. אבל החלטתי שביום האהבה שווה בכל זאת לנסות הידברות. אז עניתי לו.
הסברתי שאני לא שונאת אף אחד. שאני משתדלת לראות בכל אדם את חצי כוסו המלאה. בכל אחד, ובוודאי גם בביבי. כתבתי לו שאני אוהבת את המדינה הזאת. מאוד. שמעולם לא גרתי ושלעולם לא אגור במקום אחר. שאני אוהבת את הפסיפס האנושי הישראלי, את העובדה שאני יכולה להסתובב ברחוב ולנהל שיחה אינטימית או שיחת עומק עם אישה או איש שלא הכרתי חמש דקות לפני כן. סיפרתי לו איך פגשתי אתמול ארבע נשים מקסימות ברחוב ביאליק ברמת גן. הן שאלו אותי איפה אני מסתפרת, מה מרים בנימיני צופה ועוד כאלה דיבורים אנושיים, טבעיים, פשוטים.
ועל ביבי אמרתי לו שבתחילת דרכו היה אכן ראש ממשלה נמרץ וחכם ואכפתי. אבל קרה לו מה שקורה לכל אדם שיושב על כסאו יותר מדי זמן ושדאג לחסל כל יורש פוטנציאלי: הוא התמכר לכוח, הוא התרגל לחשוב שמה שטוב לביבי אישית – זה העיקר, הוא התמכר לפינוקים, לשררה. הוא הפך את הכוח והכבוד לעיקר.
לבבותלבבות
(צילום: Shutterstock)
ביבי לטעמי פשוט איבד את זה, כפי שקורה להרבה אנשים שיושבים יותר מדי זמן בכיסאם. לא סתם הגבילו בארה"ב או בצרפת את כהונת הנשיא לשתי קדנציות. ביבי עצמו הצהיר בעבר שאל לראש ממשלה בישראל להמשיך יותר משתי כהונות. אלא שאז הוא לא היה ראש ממשלה. כשהתיישב על הכיסא שינה פתאום את טעמו. הוא כנראה חושב, כמו לואי ה-14, ש"המדינה זה אני", ולכן אפשר להקריב את האינטרסים שלה לטובת האינטרסים הפרטיים שלו. חמור מזה: הוא כל כך הרבה שנים בשלטון, עד שגדלים כאן דורות שחושבים שרק הוא יכול לנהל את המדינה. לזה לא קוראים דמוקרטיה.
והכי כואב לי שביבי מפספס את השליחות הכי חשובה שלו כמנהיג של עם, של ציבור רחב: לעודד חיים משותפים בכבוד הדדי ובאהבה. כן, באהבה, גם אם אנחנו חושבים אחרת.
אז אני מבינה שאתה חושב שונה ממני, כך כתבתי לבחור, ושאתה חושב שביבי ראוי להמשיך למשול. זכותך המלאה. לשנינו, ידידי, שמורה הזכות לחלוק איש על רעותו. אבל אין לנו שום זכות לשנוא, לא לכבד אחד את השני.
אז למה אתה יורד לביבים כאלה? יש לך שלושה ילדים מקסימים לפי התמונות, למה שהם לא יחונכו לאהוב ולקבל את מי שחי וחושב שונה מהם?
בפעם הקודמת שהייתה ליהודים מדינה ריבונית, עצמאית, בארץ ישראל, זה נמשך 77 שנים בלבד והיא התחסלה בגלל שנאת אחים, שנאת חינם, ועם ישראל הוגלה ברובו. מי שנותר בארץ חי תחת כיבוש דורסני. אז לא חבל לך, ידידי האיש מהקריות, שאנחנו מידרדרים במדרון שנאת האחים שכבר הביא עלינו אסון?
יקירי - כך סיימתי - היום ט"ו באב. ולכן החלטתי שגם אם קשה לי, וגם אם אני לא מבינה ציבור כזה או אחר, וגם אם אני מוטרפת מזה שהממשלה הביאה באוזלת ידה אנשים לפת לחם, וגם אם אני לא מבינה איך אתה תומך בראש ממשלה שלתפיסתי אדיש למצוקות עמו - אני מקבלת אותך ומכבדת את זכותך לחשוב אחרת ממני.
ולמרות האיחולים ששלחת למשפחתי האהובה ולי, אני דווקא מאחלת לך ולמשפחתך חיים נהדרים, בריאות ואושר. ושלא תרגיש צורך לקום על הבוקר ולכתוב דברים נוראיים שכאלה. רק אהבה.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com