סלאח טיזאני נזכר בילדותו בלבנון, אז מדינה צעירה, ואומר שהיא הייתה מלכתחילה מועדת לפורענות בגלל הכוחות הקולוניאליסטיים והמנהיגים העדתיים ששלטו בה.
טיזאני, שמוכר בלבנון בשם אבו סלים, היה אחד הכוכבים הראשונים של הטלוויזיה הלבנונית. הוא התפרסם בשנות השישים, בתוכנית סאטירה שבועית. בגיל 92 טיזאני נזכר במשברים שהיו בלבנון מאז שצרפת קבעה את גבולותיה של המדינה ב-1920, ובכירים עדתיים ("הזועמא") הפכו למנהיגיה.
17 צפייה בגלריה
1920: הגנרל הצרפתי אנרי גורו בלבנון עם פייסל הראשון, מלך סוריה באותה תקופה
(צילום: רויטרס)
"הטעות שאף אחד לא היה מודע אליה היא שאנשים הלכו יום אחד לישון כשהם חושבים שהם סורים או עות'מנים, לצורך העניין, ולמחרת התעוררו ומצאו את עצמם במדינה לבנונית", אמר טיזאני על הקמתה של לבנון. טיזאני נזכר במלחמות, בפלישות ובהתנקשויות הפוליטיות, וגם בפיצוץ שהיה החודש בביירות. באסון האחרון שהיה בלבנון, הפיצוץ בנמל ביירות ב-4 באוגוסט, נהרגו כ-180 איש ועוד כ-6,000 נפצעו. חלק גדול מהעיר נהרס.
עבור רבים האסון בביירות הוא המשך ישיר להיסטוריה הכואבת של ארצם, ומסמל את הדאגה הגדולה מהעתיד של המדינה. עבורם גם מדובר במקרה נוסף שבו הפוליטיקאים שמים את הפלגים השונים במדינה ואת טובתם האישית לפני טובת המדינה והאומה.
האסון בנמל התרחש על רקע משבר כלכלי חסר תקדים, שגרם ללבנונים רבים להיות מתחת לקו העוני. המשבר הוביל לגל הגירה ממדינה שתקופת השיא שלה בשנות השישים היא זיכרון רחוק.
הפיצוץ היה רגע לפני ציון דרך היסטורי: ב-1 בספטמבר ימלאו 100 שנה להקמתה של "לבנון הגדולה", באזור שבעבר היה חלק מהאימפריה העות'מנית. צרפת הכריזה על הקמת לבנון הגדולה אחרי מלחמת העולם הראשונה, בכפוף להסכם סייקס-פיקו עם בריטניה שנחתם בזמן המלחמה.
עבור המרונים, הקהילה הנוצרית הגדולה בלבנון, הקמתה של לבנון הגדולה על ידי הגנרל הצרפתי אנרי גורו הייתה צעד מבורך בדרך לעצמאות. אך מוסלמים רבים, שמצאו את עצמם מנותקים מסוריה ומפלשתינה, הגיבו בתסכול גדול לגבולות החדשים. טיזאני, שגדל בעיר טריפולי בצפון לבנון, ראה את המחלוקות מקרוב. כנער צעיר הוא זוכר שהמשטרה הורתה לו להישאר בבית כדי להירשם במפקד האוכלוסין של 1932 – האחרון שנערך בלבנון. השכנים שלו סירבו להשתתף. "הם אמרו להם: 'אנחנו לא רוצים להיות לבנונים'", הוא נזכר.
טיזאני עדיין יכול לדקלם את שבועת הנאמנות הטורקית לסולטן, שאביו למד בתקופת השלטון העות'מני. הוא גם זוכר את "המרסייז", ההמנון הצרפתי, שהצרפתים לימדו אותו לשיר מהתחלה עד הסוף. טיזאני לא מתבייש להודות שהוא לא מכיר את ההמנון הלבנוני על בוריו. בלבנון הצעירה אף אחד לא דיבר על פטריוטיות. "המדינה התקדמה על בסיס הטענה שאנחנו אומה מאוחדת, אבל בלי שום יסודיות פנימיים. לבנון הוקמה בשטחיות וממשיכה להתקיים בשטחיות". מראשיתה של לבנון כל עדה הייתה תלויה בפוליטיקאים שלה כשהיא רצתה לקבל עבודה, להכניס את הילדים לבית הספר או לפתור בעיה עם רשויות החוק. "הקללה שלנו היא ה'זועמא'", אמר טיזאני על המנהיגים העדתיים.
ההרס בביירות אחרי הפיצוץ
(צילום: סקיי ניוז)
כשלבנון הכריזה על עצמאות מצרפת ב-1943 פריז ניסתה לסכל את הצעד באמצעות כליאת הממשלה החדשה שלה, וגרמה להתקוממות שהייתה רגע נדיר של אחדות לאומית. במסגרת האמנה הלאומית סוכם שהנשיא של לבנון יהיה נוצרי מרוני, ראש הממשלה מוסלמי סוני ויו"ר הפרלמנט מוסלמי שיעי. השנים שאחרי הכרזת העצמאות היו מבטיחות. נשים קיבלו זכות הצבעה ב-1952. סלים חיידר, שהיה אז שר בממשלה, התגאה בכך שלבנון העניקה זכות בחירה לנשים שמונה שנים בלבד אחרי צרפת.
חיידר, שעשה דוקטורט בסורבון, הגיש את החוק הראשון נגד השחיתות בלבנון ב-1953. בנו אומר היום: "המנטליות אז הייתה שלבנון באמת פורצת דרך, גם בעניינים משפטיים וחוקתיים. אז הוא לא ידע שלא מתכוונים ליישם את כל החוקים שהוא עבד עליהם, כמו את החוק נגד השחיתות".
בעיני רבים "תור הזהב" של לבנון היה בשנות השישים: מספר התיריים זינק, ולבנון הפכה למעצמה תרבותית באזור. במדינה הייתה פריחה של תיאטרון, קולנוע, מוזיקה ושירה. במערב גילו עניין במדינה המתפתחת, ובין השאר הגיעה לביקור במדינה כוכבת הקולנוע הצרפתייה בריז'יט ברדו. "הפסטיבל הבינלאומי של בעלבכ" התפרסם בעולם, וב"קזינו דו ליבאן" התקיימה תחרות "מיס אירופה" ב-1964. גולשי סקי מים הראו את כישוריהם במפרץ של מלון סיינט ג'ורג' בביירות והמלון הפך לאטרקציה.
בספרו "בייירות", ההיסטוריון והעיתונאי סמיר קסיר כותב שמי שהגיעו אז לביירות קיבלו רושם מוטעה על העיר. "זו הייתה תמונה אידיאלית ומטעה של העיר", הוא כותב. "הם (התיירים) היו חירשים לאנטגוניזם שבעבע מתחת לפני השטח ועיוורים לסכנות שהחלו להצטבר באופק". קסיר נרצח בפיצוץ מכונית תופת בביירות ב-2005.
מחוץ לביירות הנוצצת אזורים רבים בלבנון היו נחשלים. המתיחות העדתית צברה תאוצה והובילה למלחמת האזרחים שפרצה ב-1975 ונמשכה עד 1990. נדיה סבייטי, פרופסור ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטה האמריקנית ביירות, אומרת על "תור הזהב" של לבנון: "הצד האחר של שנות השישים לא היה שחקנים הוליוודים ופסטיבלים בבעלבכ, אלא אימונים של גרילות באזורים כפריים במדינה".
להקמת מדינת ישראל הייתה השפעה גדולה על לבנון. אחרי הקמת הכרזת העצמאות ב-1948 הגיעו הגיעו ללבנון כ-100,000 פליטים פלסטינים. 20 שנה אחר כך, ב-1968, השמיד צה"ל 14 מטוסי נוסעים בשדה התעופה בביירות ("מבצע תשורה") - כתגובה לחטיפת מטוס אל-על מרומא לישראל של החזית העממית לשחרור פלסטין. סלים חיידר, שכיהן אז כחבר פרלמנט, אמר בנאום באותה העת שהמתקפה "הראתה שאנחנו לא מדינה, אלא מגרש משחקים בינלאומי".
חיידר טען שב-25 השנים שחלפו מאז עצמאותה של לבנון היא לא עשתה התקדמות של ממש. "נאספנו, נוצרים ומוסלמים, מסביב לשולחן של לבנון העצמאית, מחולקים על ידי פלגים. אנחנו עדיין נוצרים ומוסלמים שמחולקים על ידי פלגים". הוא אמר שכדי לבנות מדינה הכרחי לנקוט צעדים שכוללים בין השאר "חיסול הפלגנות הפוליטית, אם כל הבעיות". חיידר מת ב-1980.
האמנים הלבנונים התריעו על הבעיות שעלולות לגרום לפיצוץ. מחזה משנת 1970, "קרד בלאנש", השווה את לבנון לבית בושת שמנוהל על ידי שרים בממשלה. ההצגה מסתיימת כשהאורות כבים ונשמע רעש של פצצה מתקתקת. נידאל אל-אקאר, הבמאית של אותה הצגה, היא מחלוצות התיאטרון הלבנוני.
נידאל זוכרת את ביירות של אותן שנים בתור כור היתוך תוסס שלעולם לא הולך לישון. היא סיימה את לימודיה בשנות החמישים באחד מבתי ספר רבים שהיו חילוניים, ששכן במקום שבו היה הרובע היהודי בביירות. היא אומרת שביירות הייתה בשנות השישים "עיר של סודות קטנים, מלאה בבתי קולנוע ובתיאטראות". היא מוסיפה: "חוץ מאנשים שהגיעו מהמערב היו אנשים שמגיעים מכל העולם הערבי: מעיראק, מירדן, מסוריה ומפלסטין. הם נפגשו בבתי הקפה, חיו פה, הרגישו חופשיים. אבל בפעילות שלנו כאמנים, כל המחזות שלנו הצביעו על קטסטרופה".
הקטסטרופה הגיעה ב-1975 עם פרוץ מלחמת האזרחים. המלחמה החלה בסכסוך בין מיליציות נוצריות לארגונים פלסטינים שהיו בעלי ברית של פלגים מוסלמים. לאחר מכן הצטרפו צדדים רבים לסכסוך והחלו עימותים רבים. ארה"ב, רוסיה וסוריה היו מעורבות במלחמה, ישראל פלשה פעמיים וכבשה את ביירות ב-1982.
מאות אלפים עזבו את בתיהם בלבנון ההרוסה. המלחמה הסתיימה ב-1990. כ-150,000 נהרגו במלחמה ויותר מ-17,000 הוגדרו נעדרים. הסכם השלום "טאיף" החליש את כוחם של המרונים בממשלה. מנהיגי המיליציות הניחו את נשקם וקיבלו תפקידים בממשלה. היאן חיידר, מהנדס ומקורב לסלים אל-חוס (ראש הממשלה בסוף המלחמה), הביע אז את דאגתו מהסדר החדש. "התגובה שלי הייתה שהם הולכים להפוך למדינה ואנחנו בדרך החוצה", הוא אמר.
בשנים שאחרי המלחמה רפיק אל-חרירי הוביל את המאמצים לשיקום ביירות ההרוסה. רבים מאמינים שתוך כדי התהליך מרכז העיר איבד את המאפיינים ההיסטוריים שלו, כמו השווקים המסורתיים.
אל-חרירי, מיליארדר שנתמך על ידי סעודיה, היה אחד הבכירים היחידים בהנהגה הלבנונית שלא לקחו חלק במלחמה. בשנת 1991 אושר חוק שמעניק חנינה על כל הפשעים הפוליטיים שהיו במלחמת האזרחים. "מה שקרה זה שהם כפו עלינו שכחה", אמרה ניילה חמאדה, נשיאת האגודה הלבנונית להיסטוריה. "הם התכוונו לזה. ראש הממשלה חרירי היו אחד מאלה שקידמו את הרעיון – 'בואו נשכח ונתקדם'".
הסכם "טאיף" קרא לחזק את "השייכות הלאומית" באמצעות תוכנית הלימודים, ולחבר ספרי לימוד על ההיסטוריה "המאוחדת". תוכנית הלימודים הנוכחית קיימת משנות ה-40, ומסתיימת בעצמאות ב-1943. הניסיונות להסכים על תוכנית לימודים חדשה כשלו. המאמץ האחרון, שהיה לפני עשור, עורר מחלוקות עזות בפרלמנט והוביל להפגנות ברחובות. "הם חושבים שהם צריכים להשתמש בהיסטוריה כדי לשטוף את המוח של התלמידים", אומרת חמאדה. רוב הלבנונים לומדים על ההיסטוריה הלבנונית מהמשפחה או ברחובות. "זה רק מקדם את הסכסוך בחברה שלנו".
יחסי הסונים והשיעים בלבנון הידרדרו בעקבות ההתנקשות בחרירי ב-2005. בית משפט של האו"ם הרשיע לאחרונה חבר של חיזבאללה ברצח וזיכה שלושה אחרים. חיזבאללה הכחיש מעורבות, אך המשפט היה תזכורת נוספת לעבר האלים של לבנון בשנות האלפיים. ב-15 השנים שחלפו מאז החיסול היו במדינה חיסולים פוליטיים, מלחמה בין חיזבאללה לישראל ב-2006 וסכסוך בין תומכי הממשלה למתנגדיה ב-2008. עבור חלק מהלבנונים, מלחמת האזרחים כלל לא הסתיימה.
הסכסוכים הפוליטיים בממשלה נמשכים גם כשהאזרחים קורסים בעקבות המשבר הכלכלי, או זקוקים לסיוע אחרי הפיצוץ בנמל ביירות. בשעה שהאופטימים עדיין מאמינים שהעתיד יהיה טוב יותר, עבור רבים הפיצוץ בנמל הוא הקש ששבר את גב הגמל. אזרחים החליטו לעזוב את לבנון בעקבות הפיצוץ והמחדל של ההנהגה שלא פינתה את החומרים המסוכנים בנמל. "אתה חי בין מלחמה אחת לאחרת. אתה בונה ואז הכול שוב נהרס, ואז אתה בונה שוב", אומרת במאית התיאטרון אקאר. "לכן איבדתי תקווה".
