(צילום: עמוס בן גרשום לע"מ)
סע, ביבי, סע. סע לאמירויות. סע לבחריין. סע לוושינגטון. קח רכבת, קח אווירון, קח מתנה קטנה לילד, לשני הילדים, לאישה, וקח תרמיל, קח מקל, וברח מארץ ישראל.

הארץ הזאת שמבחינתך כבר לא קשורה אליך. שאין לך ולתושביה ולמצוקותיהם כמעט שום דבר במשותף. הארץ הזאת שתיכף נכנסת לסגר שני, בואכה שלישי; שתיכף יפגע בה משבר כלכלי נוסף שלידו ייראו גם מאות אלפי המובטלים מהסיבוב הראשון כמו משחק חימום; שהורינו המזדקנים בה שוב יידרשו לשלם את מלוא המחיר בבדידות, בריחוק, בניתוק מוחלט, בקמילה בלתי נמנעת.
הארץ הזאת שפושטת יד, תיכף עוד יד, ומבחינתך אין בעיה להגיע גם לרגל, שתי רגליים, היא ממילא אוכלת יושביה, לא? – אז שתאכל לתיאבון, כל עוד אצלך באווירון מוגשת סעודת המלכים שתפריטה המעתיר פורסם אתמול ברשתות החברתיות.
הארץ הזאת ששירותי הבריאות והרווחה בה קורסים, שאזרחיה מוכים, שתלמידיה מושבתים, שעצמאיה כבולים, ששכיריה משוחררים לחל"ת אינסופי. שכל כוונותיה הטובות, כל הקרבתה ונכונותה בסיבוב הראשון, כל רצונה להיות מה שהייתה ולא מה שהפכת אותה להיות – ממלכתך הפרטית, לשימושך האישי, לתועלתנותך המיידית – נזרקו לצד הדרך.
הארץ הזאת, זוכר? מכיר? מזהה? תסתכל אליי, אלינו, לרגע. לא לבחריין. לעזאזל בחריין. למי אכפת מבחריין. בחריין, וגם איחוד האמירויות, לא יעזרו ולו לישראלי בודד פה לגמור חודש, לגמור שנה, לגמור בכבוד במקום להיגמר במחשכים. תסתכל למציאות חיינו, לא לתעתועי חייך; תסתכל בעיניים למדינה של 10 מיליון תושבים שנחשבת לאחד מחודי החנית של הטכנולוגיה והקדמה העולמית ועדיין הגיעה למקום הראשון בעולם במספרי הנדבקים רק בגלל מחדל בלתי נתפס ברפיסותה של הממשלה שבראשה אתה עומד כשליט יחיד.
רואה אותנו? לא רואה. איך תראה. קשה לראות מרחוק ומגבוה כל כך, מ-30 אלף רגל וממדשאת הבית הלבן. קשה להישיר מבט למציאות כשאתה מתקיים במציאות חלופית – משפטית, כוחנית, רדופה.
היה לך ג'וב אחד, ביבי. רק ג'וב אחד. הג'וב הזה לא היה אצל דונלד טראמפ ומערכת הבחירות הקרובה שלו, וגם לא בשירות מערך ההסברה של בן סלמאן. הג'וב שלך היה אצלנו. והג'וב הזה היה לנהל את משבר הקורונה ולחלץ אותנו בחזרה לחיים-לצד-המגפה כפי שעשו כל מנהיגי המדינות המפותחות, כולל הפחות מוכשרים שבהם. הג'וב הזה היה לא לעצום עין, לא להסיר מבט, לא לחשוב על שום דבר בכלל מלבד איך הופכים את האור בקצה המנהרה לירוק.
לא נכשלת בג'וב הזה כי מלכתחילה לא עניין אותך לעבוד בו. דברים אחרים לחלוטין מעניינים אותך כרגע. ומבחינתך אם אין לחם, שיאכלו שלום מדומה (הסכמי נשק תמורת נרמול יחסים פורמלי, אם לדייק).
אז בוא, קרא לי חמוץ. קרא לי שמאלן. קרא לי שמאלן חמוץ בפחית מי מלח. קרא לי בוגד, פייק ניוז, קרא לפתוח בחקירה, לחשוף את "מחדל יום הכיפורים" של כל מי שלא באים לך טוב בעין.
אז תקרא. וכל הקריאות האלה לא ישנו את העובדה שלא ביצעת את הג'וב האחד, היחיד, ההיסטורי, שהיית אמור לבצע; להבריא אותנו. למעשה הפכת אותנו לחולים. הכי חולים. המדינה היחידה מבין המדינות המפותחות שנאלצת להיכנס לסגר כולל שני.
אז כן, אנחנו חמוצים בקשר לזה. אבל אל תיתן לזה להפריע לך אי שם, במציאות חייך החלופית, מדושנת העונג ועתירת הכיבודים בוושינגטון. כי מהם החיים עצמם אם לא כיבודים בוושינגטון. סע, ביבי, סע. האנשים חולים אבל השמש כאן בריאה.
  • רענן שקד הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות"

מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com