פרסומי השבוע שעבר סביב המשטרה, הפרקליטות ומח"ש - שחשפו כנראה רק את קצה הקרחון בהתנהלות הבעייתית בגופים אלה - הפכו במהירות וכצפוי לוויכוח סטנדרטי בין שמאל לימין, בין תומכי ביבי למתנגדי נתניהו. זה הכי נוח לכל המעורבים: דנים נקודתית, אד הומינם, במקום לפעול לשינוי אמיתי וחיוני, ובעיקר נמנעים מדיון ציבורי בעובדה שמערכות אכיפת החוק - בישראל ובגדה המערבית – לא מחויבות לאזרחים ולא נוטלות אחריות על התוצאות של מעשיהן.
הבעיה מתחילה בהגדרת היקף הבעיה. לרוב, הציבור לא מודע להתנהלות המשטרה או הצבא בשטח. אנחנו כמעט לא זוכים לראות מה מתרחש מאחורי הקלעים, במסדרונות מח"ש והפרקליטות או בלשכות השרים האחראים. מה התשובה לשאלה בסיסית כגון כמה אזרחים ישראלים ופלסטינים נהרגו בעת היתקלויות עם המשטרה או הצבא? ספק אם למישהו יש תשובה רשמית או מדויקת. ומה לגבי אירועי אלימות לא קטלניים? אין דרך לדעת מה היקף התופעה, אף שלכל הפחות מדובר בעשרות מקרים בחודש.
המשטרה, מח"ש, הפרקליטות והצבא מרכיבים חומה בצורה, שמתגוננת בטענות שונות ומשונות ולרוב מאשימות את הקורבן. השוטר או החייל חשו בסכנה לחייהם, נטען כמעט תמיד, ובזה זה נגמר. פעמים רבות אפילו לפני שזה התחיל. דו"ח של הסנגוריה הציבורית מצא שרק כשליש מהתלונות שמוגשות למח"ש מובילות לחקירה.
תחקירים עיתונאיים משרטטים פעם אחר פעם מציאות של אלימות כלפי אזרחים, אולם נציגי כוחות הביטחון נהנים מהנחות מפליגות, החל ביחס מקל כלפי שוטרים אלימים, המשך בסגירה סיטונאית של תיקים במח"ש וכלה בסגירה בקול ענות חלושה של המקרים הבודדים שמגיעים לבית המשפט.
עוזרת לכך העובדה ששמות ההרוגים הם יעקוב אבו אלקיען, איאד אלחאלק, מהדי סעדי, חיר חמדאן, סלומון טקה, יהודה ביאדגה, שיראל חוברה ושחר ממן. בעוד שבארה"ב מותם של אזרחים בידי המשטרה הוביל לגל מחאות שסחף חלקים גדולים בעולם, כאן במקרה הטוב נשמעת זעקה קלה.
ומה קורה מעבר לקו הירוק? שם המצב חמור אף יותר. במקום לחקור ולשאוף לצדק, עוסקים הצבא, הפרקליטות ובעיקר בתי המשפט בדרכים להימנע מקביעת תקדימים שעלולים להוביל, חס ושלום, לשמירה על חיי אדם.
הירי של מח"ט הנח"ל ישראל שומר בעלי כוסבה
דוגמא מובהקת לחסינות שממנה נהנים חיילים ושוטרים ניתנה לאחרונה על ידי בג"ץ, שדחה עתירה שהגישה האגודה לזכויות האזרח להעמיד לדין את מח"ט הנחל ישראל שומר, שירה למוות בנער מוחמד עלי כוסבה בזמן שזה נמלט ממנו, לא הזעיק עזרה וסיפק בחקירתו עדות בעייתית - לשון המעטה. "אין, ברוב המקרים, הצדקה לנקוט ענישה פלילית מרתיעה", קבע השופט חנן מלצר.
תפקידם של שוטרים וחיילים להגן על אזרחים ותושבים. לובשי המדים ולובשי הגלימות מייצגים אותנו והם חייבים לנו דין וחשבון. יש מחיר ויש קורבנות להימנעות מהטלת האחריות על לובשי מדים.
בדיוק 20 שנה חלפו מאז אירועי אוקטובר 2000, שבהם נהרגו 13 אזרחים. אף שוטר לא הועמד לדין. ועדת אור, שקמה בעקבות המשבר החריף שנוצר אז בחברה בישראל, כתבה בחריפות על התנהלות המשטרה, אבל כתבי אישום לא הוגשו. זה הזמן לוועדת חקירה נוספת, א-פוליטית, כזאת שלא מחפשת תחת כל אבן את הקשר לתיקי נתניהו. ועדה כזאת תוכל לבצע טיפול שורש בבעיה שרק לחלק מחומרתה נחשפנו. רק כך יוחזר האמון הציבורי בגורמי אכיפת החוק, ומשפחות הקורבנות יזכו אולי לצדק.
- גלעד גרוסמן הוא דובר תנועת "זזים - קהילה פועלת", שמנהלת מאבק באלימות משטרתית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
