לפי נתוני הלמ"ס שפורסמו שלשום, שיעור הישראלים שאינם עובדים בשל סיבות הקשורות בנגיף הקורונה עמד במחצית השנייה של חודש יוני על 11.8%, שהם 507.3 אלף איש. עם זאת, בשירות התעסוקה רשומים נכון לאתמול 864,260 דורשי עבודה, מהם 576,596 בחל"ת, ושיעור האבטלה לפי נתונים אלה עומד על 21.3%.
ברקע הנתונים הקשים, רבים מהמפוטרים נתקלים בשוק רווי של אנשים המחפשים עבודה ומתמודדים זה מול זה על היצע דליל מאוד של משרות פנויות. חלקם מקבלים דמי אבטלה נמוכים, וחלקם אינם זכאים להם ונאלצים להיעזר במשפחה ובחברים.
"אי אפשר לדעת מתי אמצא עבודה"
עדינה אלאייב (23) מתל אביב עבדה שנתיים וחצי בחברת ביטוח, ופוטרה בגלל צמצומים בחברה שנבעו ממשבר הקורונה: "הוציאו אותי לחל"ת בתחילת אפריל, אבל אחרי חודשיים קיבלתי זימון לשימוע ולמחרת פיטרו אותי. אני כמעט ארבעה חודשים בבית. היה לי נורא מוזר בהתחלה. התרגלתי לשגרה שלי ולצוות שלי בעבודה, וקיבלתי את זה בבום".
בזמן הפנוי שנוצר לה מבלי שביקשה היא משקיעה בלימודים, אך רוב הזמן היא מוצאת את עצמה בחוסר מעש. "להיות כל היום בבית זה מתסכל ולא נעים. אני מחפשת מה לעשות עם עצמי, לא כיף להיות מובטלת ואני חייבת הכנסה. יש לי הוצאות משל עצמי וזה קשה. יש לי רכב לשלם עליו ואת הלימודים, ואני גם עוזרת להורים שלי בכלכלת הבית אבל כרגע לא יכולה להמשיך לעזור להם. מי שמביא כסף הביתה זה רק אחותי ואמא שלי - אבא שלי גם בחל״ת כרגע. אני מקבלת עדיין דמי אבטלה, אבל מה שאני מקבלת זה אפילו לא חצי מהמשכורת שלי. אני חוששת שאשאר בלי כסף".
עצמאית מפגינה לפני שבועיים: "יש לי אפס הכנסה"
(צילום: איתי בלומנטל)
"אי אפשר לדעת מתי אמצא עבודה", משתפת אלאייב בקושי. "אני מחפשת כל הזמן אבל לצערי לא מוצאת. בהרבה מקומות מפטרים, והרבה מעסיקים מוציאים את העובדים לחל"ת. זו תקופה בעייתית. אני מחפשת בעיקר בתחום שעבדתי בו כי אהבתי אותו. אני שולחת מלא קורות חיים, ובקושי חוזרים אליי".
"באותו יום הבנתי שזה נגמר"
מאיה דיאמונד (37) מתל אביב, נשואה ואם לשתי בנות, עבדה בחברת "אשת טורס" שלוש שנים בתור סוכנת של קרוזים. היא הוצאה לחל״ת בחודש מרץ, ולפני כחודש קיבלה את הבשורה המרה על הפיטורים ללא צפי לחזרה. "זה התחום שהכי נפגע, כי זה התחיל מה'דיימונד פרינסס', ספינת הקורונה המפורסמת שאני שיווקתי. זה עצר לנו את כל הפעילות, הטלפונים הפסיקו בצורה דרמטית ולא הייתה עבודה. אחרי מספר ימים, כשראו שהמצב גרוע, אמרו לנו שמשחררים אותנו, ובאותו יום הבנתי שזה נגמר".
את הפיטורים קיבלה דיאמונד במפח נפש גדול. "זו עבודה שמאוד אהבתי ואני טובה בה, היה לי כבר ותק והיה לי נוח וקרוב לבית, וזה מאוד קשה. מבחינה כלכלית זה גם קשה כי הייתה לי משכורת טובה. הייתי קמה באטרף כל בוקר, בפול אנרגיות, ואהבתי למכור. אחרי שיצאתי לחל״ת אנשים עוד התקשרו ונתתי להם שירות, אפילו שלא קיבלתי על זה שקל".
דיאמונד סיפרה על הקשיים בחיפוש עבודה: ״אני מחפשת באיזה תחום אני יכולה להתעסק שהוא קרוב לתחום שעבדתי ושאני אוהבת. אני קמה בבוקר ואני מרגישה שאני לא יודעת מה לעשות, אין לי כיוון. הייתה לי עבודה מסודרת ואהבתי אותה, ועכשיו אני מרגישה מרמור ועצבות, מרגישה תלושה, אין תכלית, אין סיפוק. זה מאוד מתסכל, כי אני לא יודעת מה אעשה במקום אחר ואילו כישורים אני צריכה בשביל מקצוע אחר. אני חושבת ללכת ללמוד ואני מבולבלת".
(צילום: גיל יוחנן, נדב אבס, שמיר אלבז, דני שדה)
אני שולחת מלא קורות חיים, עשיתי מנוי לאול ג׳ובס וקיבלתי שתי הצעות עבודה. לאחת מהן התקבלתי, אבל סירבתי כי זה שכר מינימום. בושה וחרפה. קיבלתי הרבה יותר מזה בעבודה הקודמת״, אומרת דיאמונד. ״יש לי משכנתה ל-30 שנה, אומנם אפשר לדחות אותה אבל לא לתמיד, וגם יש שכר דירה. בעלי עצמאי והוא מכניס בסדר, אבל אי אפשר להסתמך רק על משכורת אחת, יש הוצאות בסיסיות לבית. אנחנו מצמצמים בהוצאות. אני לא קונה כל מה שאני רוצה, ולא קונים מותרות חוץ מצרכים בסיסיים לבית".
"50 איש למשרה של סדרן מחסן"
עידן גוטפריד (23) מתל אביב עבד במוקד תרומות כמה חודשים, אך בשל משבר הקורונה המוקד נסגר. "לא היו תרומות. אף אחד לא תרם ולא היה איך לשלם כסף לעובדים, אבל בגלל שלא עבדתי חצי שנה אני לא מקבל דמי אבטלה. כדי לקבל דמי אבטלה צריך לפחות חצי שנה של משכורת, ואין לי".
"אני נעזר בהורים", מספר גוטפריד על מצבו הכלכלי העגום בעקבות הקורונה. "אם לא הייתי גר עם המשפחה, רוב הסיכויים שהייתי גר ברחוב. בן אדם שמתחיל את החיים שלו, ומגיעה תקופה כזאת שמשביתה הכול. תכננתי להתחיל ללמוד, אבל הכול נעצר והרס את כל התוכניות".
גוטפריד שולח קורות חיים, ומתכנן לגשת ללשכת התעסוקה בתקווה שיעזרו לו במציאת עבודה. "הייתי בריאיון עבודה לפני כמה ימים למשרת סדרן שתייה במחסן, וראיתי שם קרוב ל-50 איש שהגיעו להתראיין. אמרתי לעצמי שיש לי סיכוי של אחד ל-50 להתקבל, ובסוף לא התקבלתי. לא ציפיתי שכל המדינה תגיע איתי להתראיין.
"אני מאוד מתגעגע לתקופה של העבודה", אומר גוטפריד. "יש תחושה לא טובה. בן אדם צריך להתנהל לבד באיזשהו שלב, וזו הרגשה מוזרה להיעזר בהורים. אני כמעט לא לוקח מהם כסף, רק במקרים חריגים כשאין לי מה למשוך. לא הלכתי למסעדות מאז תחילת משבר הקורונה, וגם לא יצאתי לפעילויות כי אין לי כסף, וגם אין מקומות לצאת. לקנות דברים בקניון כמובטל זה לא אפשרי".
לדבריו, "אם לא תהיה ברירה, אלך לעבוד כסדרן או כקופאי או כל תפקיד אחר בסופר, אבל אני רוצה לנצל את השנים שלי בתור צעיר בלעשות דברים שאני אוהב. לא רוצה סתם לעבוד במקומות שבהם גם ככה לא מרוויחים הרבה, שכר מינימום. יש חששות שלא אמצא עבודה במשהו שאני אוהב, וזה תופס אותי כל הזמן במהלך היום. ברגע שבן אדם יושב הרבה בבית זה פוגע בנפש, כי אני קם ועושה אותם הדברים, זה משעמם. אין משמעות בחיים כאלה".
"לא שלחתי את הבנות לקייטנות"
שרון אמר (40), אמא לשתי בנות מהרצליה, עבדה בחברת "קרוז אאוטלט" בחמש השנים האחרונות. בעקבות משבר הקורונה היא הוצאה לחל״ת בחודש מרץ, ולפני כחודש קיבלה גם היא את הבשורה על פיטורים, לאחר שהחברה שבה עבדה סגרה את שעריה. "יש לי ניסיון של 20 שנה בענף התיירות, וזה מאוד קשה בגיל שלי להיות מובטלת. לא יצא לי לקחת יום חופש אחד במהלך העבודה, גם כשהייתי חולה הייתי מגיעה. זה מרגיש כמו סיוט, זה מבאס. צריך להמציא את עצמך מחדש, ואני חושבת מה עושים ולאיזה כיוונים אקח את עצמי. לא חלמתי שבגיל שלי אצטרך לחפש עבודות ולהמציא את עצמי מחדש.
"אני קמה בבוקר ואין לי מה לעשות בכל הזמן הפנוי הזה, ועכשיו לעזוב את הכול מאחור ולחפש משהו אחר זה עצוב. הייתי בהפגנה של ענף התיירות וצפיתי באנשים מבוגרים ממני שיותר קשה להם, שכל החיים שלהם עסקו במלאכה הזו ואין להם לאן ללכת".
אמר מקבלת דמי אבטלה, אך נאלצת לעשות ויתורים כלכליים רבים. "השנה לא שלחתי את הבנות לקייטנות. אני קונה רק מה שצריך ולא מעבר. יש חששות ודאגות מהמצב הכלכלי, אבל אני מנסה להיות אופטימית ולחשוב חיובי. זו תקופה שצריך לעבור אותה, ואני מקווה שאוכל לעלות על הגל הזה בעוד כמה חודשים. מאוד קשה לי לשבת בבית, אני מתגעגעת לעבודה וללקוחות שלי".
