קריית אונוקריית אונו
(צילום: דנה קופל )
בעקבות פרשת האונס באילת חזרו לדיון הציבורי סוגיית מהותה של "הסכמה" לביצוע יחסי מין, וקו הגבול שבין היעדר התנגדות - שעשוי להתפרש כמתן הסכמה - לבין מתן הסכמה מפורשת שהינה תולדה של רצון חופשי. מהו אם כן הסיכוי שתתקבל טענת הגנה זו בדבר הסכמת הנערה, או טענה מצד החשודים לכך שטעו לחשוב שאכן הייתה הסכמה שכזו?
באופן כללי, אם מתלוננת דיווחה שהתנגדה לביצוע המעשים ובכל זאת אלה נכפו עליה - הרי שמדובר באונס שלא מעורר קשיים מיוחדים מלבד בירור ראייתי. במקרה הלא פחות חמור אך יותר מורכב, ככל שתועלה על ידי החשודים טענה שלפיה המתלוננת לא הביעה התנגדות, יש להידרש לסוגיה אם אכן מדובר במתן הסכמה חופשית ומרצון, או שמא מדובר בהיעדר יכולת להביע התנגדות, למשל בגלל פחד, קיפאון, מצב נפשי, השפעת אלכוהול, ערפול חושים וכו'.
ב-2001 תיקנה הכנסת את עבירת האינוס שבחוק הפלילי, מה שהיווה תולדה של שינוי תפיסתי-מוסרי בציבור בכל הנוגע למהותה של מתן הסכמה לקיום יחסי מין ולנסיבות המפוקפקות שבהן ניתנת לעיתים "הסכמה".
היום קשה להאמין, אך עד 2001 קבע החוק שקיים הכרח לשימוש בכוח על מנת להקים את יסודותיה של עבירת האינוס. ככל שהאישה לא הביעה התנגדות באופן פוזיטיבי וככל שהפוגע לא השתמש באלימות – לא ניתן היה להרשיעו.
דרישת הכפייה עוררה בצדק ביקורת חריפה ובסופו של דבר באו הדברים לידי ביטוי בתיקון החוק. כיום, אין עוד כל דרישה כלפי האישה להתנגד או להביע אי-רצון לביצוע המעשה. די בעצם העובדה שהפוגע פעל שלא בהסכמתה החופשית על מנת להרשיעו בעבירת אינוס.
החוק החדש מבהיר שניצול מצב נפשי מיוחד שבו שרויה האישה, אשר לא מאפשר מתן הסכמה חופשית וקבלת החלטות מושכלת, מהווה אף הוא עבירת אינוס. כזה הוא למשל מצב של שכרות. העליון קבע כי "מי שקיים יחסי מין עם אישה אשר נמצאה תחת השפעה של משקאות משכרים, לוקח על עצמו אחריות כבדת משקל, לוודא באופן ברור שאינו משתמע לשני פנים, כי האישה נותנת הסכמה חופשית לקיום יחסי מין עמו".
(צילום: שחר גולדשטיין)

מובן כי לא כל צריכת אלכוהול מנטרלת באופן אוטומטי את היכולת לקבל החלטות, ומובן שהחוק לא התכוון לאסור באופן גורף על קיום יחסים עם כל אדם המצוי תחת השפעה מסוימת של אלכוהול. בתי המשפט קבעו כי הכוונה רק לשכרות המובילה לערפול חושים ופוגעת באופן משמעותי ביכולת להבין את המתרחש ולקבל החלטות, מה גם שכל מקרה נבחן לגופו ועל רקע שלל נסיבותיו הייחודיות.
על פי הפרסומים לגבי הפרשה באילת, מדובר בקטינה שיכורה שגברים רבים כפו עליה לכאורה יחסי מין. בנסיבות חריגות אלו קשה לראות כיצד תוכל להתקבל טענת הגנה בדבר "הסכמה". סביר להניח שכל טענה בעניין תוגדר על ידי בית המשפט כ"עצימת עיניים", דהיינו - מצב שבו החשודים העדיפו להניח באופן מופרך שהנערה אכן "הסכימה" לקיים עימם יחסים.
במקביל, ככלל, העובדה שעבירה בוצעה כאשר העבריין היה שיכור אין בה כדי להקים טענת הגנה. אף אם בשל השפעתו של החומר האלכוהולי לא היה העבריין מודע למעשיו או לא יכול היה לשלוט בהם – אין בכך בכדי לפטור אותו מאחריות למעשיו. בהקשר זה קובע החוק כי מי שגרם לעצמו להגיע למצב של שכרות – נושא באחריות למעשים שאותם ביצע לאחר מכן כאשר היה שיכור, אף אם הללו נעשו כאשר כבר לא ניתן היה עוד לשלוט בהם.
הקושי הגדול שניצב בפני המשטרה הוא לברר מי מהחשודים קיים בפועל יחסי מין עם הקטינה ועל כן חשוד באונס, עבירה שדינה עד 20 שנות מאסר בפועל, ומי מהחשודים עמד מנגד והשקיף על הנעשה, שאז המדובר במי שלא מנע ביצוע פשע, עבירה אשר דינה עד שנתיים מאסר בפועל.
  • עו"ד יהודה פריד הוא ראש מחלקת פשיעה חמורה במשרד עו"ד פריד-גבאי, לשעבר עו"ס קליני מוסמך ובכיר בתחום הטיפול והחינוך בשב"ס
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com