שליחנו מדווח מקזבלנקה
(צילום: יניב חלילי )
הידיעה על הסכם הנורמליזציה בן ישראל ומרוקו הצליחה לעורר התרגשות במרוקו, אפילו בימים של מגפת קורונה קשה. "אנחנו מחכים לאחינו הישראלים", אמר לי עבדאללה, צעיר מרוקני בשוק "באב מרקש" שבקזבלנקה.
ישראלים שיגיעו לקזבלנקה ירגישו בה בבית מיד עם נחיתתם. "נסיעה טובה", נכתב בעברית, לצד שפות אחרות, בדלפקי הצ'ק אין בשדה התעופה על שם המלך מוחמד החמישי. רבים מהאנשים ששוחחתי עמם כאן הגיבו בהתלהבות כששמעו שאני מישראל. חלקם אווררו את העברית הדלה בפיהם. אחד מהם אף ענה "תודה רבה" בעברית על כל שאלה ששאלתי אותו.
הבוקר התעוררה קזבלנקה ליום נוסף של מגפה. כל התושבים מתהלכים ברחוב עם מסכות, רבים מהם - בדומה לישראלים - עוטים אותם דווקא על הסנטר. גם חלק מהשוטרים, שנמצאים בפינות רחובות לשם השגחה על הסדר, שמים את המסכה על הסנטר.
אחד השוטרים בפינת השוק שואל אותי מאיפה אני. אני עונה לו, באנגלית, איזראל. "ניו זילנד?", הוא שואל. לא, איזראל. איסראיל - אני אומר בערבית - ובעיניו נדלק אור. "מה, הגעת בטיסה הראשונה מישראל"?, הוא שואל ואני אומר לו שאין עדיין טיסות בישראל - אבל יהיו בקרוב. הוא שמע את החדשות על הסכם הנורמליזציה עם ישראל ושמח מאוד. אבל בתגובתו יש גם היסוס. "נראה אם זה יקרה", הוא אומר ואז ממהר להוסיף: "אם המלך מחליט משהו, אז זה קורה. המלך מאוד אוהב את היהודים פה, הוא שומר עליהם. היהודים הם אחינו. מתי הישראלים יבואו לבקר פה?".
בטיילת הנמתחת למרגלות מסגד חסן השני תנועה דלילה של הולכי רגל. תושבים אחדים עורכים אימון גופני, צעירים רבים יושבים על הטיילת בחוסר מעש. כמה נשים מנסות לשדל אותי לקעקע את כף ידי עם קעקוע חינה. בהיעדר תיירים, הן לא מרפות. כשאני שואל אם אני יכול לצלם אותן, הן נרתעות בבהלה. "אסור, אני אישה נשואה", מטיחה בי אחת מהן וזה האות להתפזרותן.
מסגד חסן השני קרוי על שם המלך הקודם של מרוקו, אביו של המלך הנוכחי. חסן השני הלך לעולמו בשנת 1999 והמסגד היפהפה היה פרויקט הדגל שלו בערוב ימיו. המסגד שוכן בקצה הטיילת וגלי המים מלטפים את אבניו, הצריח שלו מתנשא לגובה של 210 מטרים ונראה למרחוק.
המסגד, שבימים כתיקונם יכולים להיכנס אליו 105 אלף מתפללים ונחשב לאחד הגדולים בעולם, סגור בימים אלה. שוטרים מפטרלים סביבו ומונעים מהתיירים הספורים להיכנס לתוכו. "בגלל הקורונה המסגד סגור וכך גם כל החמאמים בעיר", אומר לי שוטר מקומי באופן שמסביר את הסדר המקומי. קודם תפילה ואז חמאם. אבל קורונה קודמת לכל.
גם לשכת התיירות העירונית סגורה ובתי המלון כמעט מיותמים. הקורונה רוקנה אותם מתיירים. אפשר לראות את אותותיה גם בבתי הקפה הקטנים בעיר - סביב שולחנותיהם ישובים גברים רבים, מעבירים את היום בחוסר מעש. כוס קפה וסיגריה ואז עוד כוס קפה - וכבר צהרי היום. גם פה הקורונה הולידה מגפה כלכלית.
עלי, הבעלים של בית הקפה חסר השם שנמצא ליד המלון בו אני שוהה, מספר שעד לא מכבר אותו בית קפה היה עמוס בתיירים. עכשיו יש לו את המקומיים, "אבל הם לא אוכלים, רק שותים". לשאלתו, אני עונה שאני מישראל. חיוך גדול מתפשט על פניו. הוא שמע על ההסכם ומחכה לתיירים מישראל. "אולי אתם תצילו אותנו מהקורונה ותבואו לשתות פה".
