מטוס אל על עוזב את אבו דאבימטוס אל על עוזב את אבו דאבי
המשלחת הישראלית עוזבת את אבו דאבי
( צילום: אופיר מלכא)
מעטים התייחסו ברצינות לטענת האמירויות שלפיה הנורמליזציה המלאה עם ישראל במסגרת "הסכם אברהם" – שנחתם בחסות אמריקנית – תעצור את הסיפוח. ובכן, אם האמירויות לא חתמו על ההסכם למען "הפסקת הסיפוח", ואין לו קשר לסכסוך הישראלי-פלסטיני, מדוע חתמו עליו בעצם?

כבר שנים רבות לא מעוניינים באמירויות להתערב בסוגייה הפלסטינית. הם שומרים על יחסים אדישים עם הרשות ועוינים את חמאס. גישה זו הופכת את איחוד האמירויות מלכתחילה לגורם שאינו מתאים לתווך בסכסוך הישראלי-פלסטיני. יתר על כן, ההצהרה בעקבות ההסכם מדברת רק על עיכוב הסיפוח, לא על עצירתו. בנימין נתניהו לא חזר בו מהבטחותיו להחיל ריבונות ישראלית בגדה המערבית, וגם שגריר ארה"ב בישראל דייוויד פרידמן הבהיר שהעיכוב זמני בלבד.
אם כן, מהי הסיבה האמיתית שגרמה לאמירויות לנרמל יחסים עם ישראל? מה הן מנסות להשיג בהרפתקה הזאת? ומדוע בחרו להסתכן ולצאת נגד יוזמת השלום הערבית, תוכנית הליגה הערבית מ-2002, שהתבססה על נורמליזציה מלאה אבל תמורת תשלום ברור – נסיגה ישראלית מלאה מהאדמות שכבשה ב-1967?
יש להבין שההסכם לא נוצר בוואקום. ישראל ואיחוד האמירויות מנהלות זה מכבר יחסים גלויים וסמויים, והקשרים ביניהן כללו שיתופי פעולה ביטחוניים ודיפלומטיים וחילופי משלחות כלכליות ומסחריות בראשותם של שרי ממשלה. חשוב מכך, יורש העצר של האמירויות היה מהמנהיגים הבודדים באזור שתמכו בג'ארד קושנר בשלבים השונים של "עסקת המאה", ושגריר האמירויות בוושינגטון יוסף אל-עוטייבה היה אחד משלושת השגרירים הערבים היחידים שהשתתפו בטקס ההצהרה על תוכנית טראמפ.
למעשה, האמירויות היו מעוניינות כל העת ביחסים עם ישראל, ורק חיפשו סיפור כיסוי שיכשיר זאת. כך הגענו למעשייה שאיש אינו מאמין לה, שלפיה "עצירת הסיפוח" היא שעמדה בבסיס השיקולים של האמירויות בנורמליזציה עם ישראל.
טראמפ על האפשרות שסעודיה תצטרף
(צילום: C-Span2)

מעניין לראות כיצד "הסכם אברהם" אישר את דבריו של יוסף אל-עוטייבה, שפורסמו ב"ידיעות אחרונות" ב-12 ביוני תחת הכותרת "סיפוח או נורמליזציה". אל-עוטייבה טען שם שפיתוח הקשר הבילטראלי בין שתי המדינות יעודד את מדינות ערב לחשוב על ישראל באופן חיובי ולראות בה הזדמנות במקום אויב, וכי איחוד האמירויות תהפוך לשער הכניסה של ישראל לתוך העולם הערבי. יש לשים לב כי מאמרו של אל-עוטייבה לא עסק בנורמליזציה אלא בברית אסטרטגית עם ישראל, המבוססת על אויבים ואיומים משותפים לשתי המדינות. המאמר שרטט את היסודות לברית זו ולהסכם שיוכל ליצור, לטענתו, אג'נדה אסטרטגית למזרח התיכון.
מומחים רבים טענו כי איחוד האמירויות, על אף קוטנה, שואפת לגלם תפקיד בכיר בפוליטיקה האזורית. היא אינה סבורה שהליגה הערבית ומועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ, הגוף הפוליטי והכלכלי המאגד את מדינות המפרץ, מסוגלים לשקף את חשיבות תפקידה במזרח התיכון. באיחוד האמירויות מעוניינים לשמור על תפקיד זה ואף להרחיבו, ועל כן הם זקוקים לרשת ביטחון אזורית ובינלאומית ולבעלי ברית חזקים שיסייעו להם בהשגת יעדיהם. ייתכן שבאיחוד האמירויות ראו בישראל ובארה"ב מנוף למימוש שאיפותיהם ורשת ביטחון שתגן עליהם.
אפשר גם להניח כי הברית האסטרטגית שאל-עוטייבה הזכיר במאמרו מקורה בכך ששלושת צדדי ההסכם רואים באיראן ובטורקיה אויבות. לדעתם איראן מאיימת על יציבות האזור, וגם עליית כוחה של טורקיה באזור מדאיגה, שכן טורקיה תומכת בתנועות האסלאם הפוליטי המיליטנטיות והשפעתה הולכת וגוברת. איומים אלו הם התמריץ החשוב ביותר לנורמליזציה בין ישראל לאמירויות ולכינון ברית אסטרטגית בין השתיים.
וסיבה אחרונה להתגבשות "הסכם אברהם" כלל אינה נוגעת לישראל. אפשר לראות בהסכם מתנה של האמירויות לנשיא ארה"ב. ייתכן מאוד שדונלד טראמפ ונתניהו החישו את החתימה על ההסכם מסיבות הקשורות למערכת הבחירות המקרטעת של טראמפ ולשחיקה בפופולריות של נתניהו בדעת הקהל הישראלית.
עורייב אלרנתאוויעורייב אלרנתאווי
עורייב אל-רנתאווי
לאמירויות לא הייתה כל סיבה שלא להיענות לצורכיהם של שני השותפים, ובמיוחד של הנשיא האמריקני, להאיץ ולחשוף את ההסכם. הרי ידוע לכול שטראמפ הוא המועמד המועדף של האמירויות, ואם צעד כזה יסייע לו להתחזק – אין פסול בהאצת התהליך; כך הוא יישאר טרי בזיכרונו של הבוחר האמריקני ביום הבחירות.
ואם ג'ו ביידן הוא שינצח בנובמבר, יורש העצר של האמירויות יציג את עצמו בפני הדמוקרטים כגיבור השלום עם ישראל ולא כדיקטטור שמפר זכויות אדם.
כך, באמצעות הסכם הנורמליזציה עם ישראל, ביקשו באמירויות להבטיח כי בשני המקרים – ניצחון של טראמפ או של ביידן – יצאו האמירויות מורווחות, והברית האסטרטגית עם ישראל וארה"ב תבטיח את עתידן השאפתני.
  • עורייב אל-רנתאווי הוא פובליציסט ירדני, חוקר ומנהל מכון אל-קודס למחקרי מדיניות. המאמר המלא התפרסם באתר של מכון אל-קודס. גרסה מקוצרת זו מתפרסמת בחסות "אופק לתקשורת הערבית" – מיזם משותף למכון ון ליר, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם. תרגום מערבית: דולי ברוך

מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com