במשך שנים התמודד דרור ורבר (37) עם קשיים בתפקוד היומיומי, שאותם התקשה להסביר לעצמו ולסביבתו. "ארבע פעמים התחלתי ללמוד באקדמיה והפסקתי. למה הפסקתי? כי היו לי התקפי חרדה כל פעם שהיה שקט. אני זוכר את עצמי יוצא מהכיתה כי יש שקט, יוצא באמצע מבחן כי שקט. יוצא ונושם", הוא מספר.
כמה שנים לאחר שחרורו מהצבא, הציעה לו אמו של דרור לעבור אבחון, אחרי שצפתה בסרט על הלומי קרב. "עבר הרבה זמן עד שהשלמתי עם זה שאני סובל מפוסט טראומה, גם אחרי שמשרד הביטחון הכיר בי", הוא מספר.
3 צפייה בגלריה
דרור ורבר
דרור ורבר
"דברים קשים לי, ולא קשים לאנשים אחרים". דרור ורבר בשירותו הצבאי, וכיום עם משפחתו
(צילום: חן וגשל)
כשבועיים עברו מאז שאיציק סעידיאן הצית את עצמו מול משרדי אגף השיקום של משרד הביטחון, והעמיד במרכז סדר היום את הקשיים שעמם מתמודדים חיילים משוחררים הסובלים מפוסט טראומה - מול המערכת הביורוקרטית, ומול עצמם. כשמבקשים מהלומי הקרב לתאר כיצד הפוסט טראומה באה לידי ביטוי בחייהם, כל אחד מתאר חוויה מעט שונה, אך לכולם דבר אחד במשותף - האירועים מתקופת השירות הצבאי משפיעים על התפקוד היומיומי שלהם גם שנים אחרי שהתרחשו.
"היו שני אירועים מרכזיים בשירות שלי שבגללם אני מתמודד עם פוסט טראומה", משחזר דרור, ששירת בפלח"ן גבעתי. "הראשון היה כשחבר טוב מהצוות שלי נהרג. הוא היה כמו אח עבורי, וברגע אחד נשאר מזרון ריק בחדר. השני היה במבצע שיצאנו אליו בשכונת זיתון בעיר עזה. נגמ"ש של הפלוגה שלנו התפוצץ ושישה לוחמים שלנו נהרגו. אנשים שאתה אוכל איתם, ישן איתם. אני הייתי בנגמ"ש ליד".
נכי צה"ל חוסמים את נתיבי איילון במחאה על הטיפול בהם, השבוע
(צילום: שחר גולדשטיין, נדב אבס, עידן טוטח )

הפיצוץ התרחש בסוף המבצע, כשהפלוגה של דרור כבר הייתה בדרך החוצה. "בשלושת הימים הבאים בעיקר חיפשנו חלקים של גופות כדי שיגיעו לקבורה בארץ. נכנסו לבניינים ועלינו על גגות. זה מצב מאוד מפחיד. זה להתרגל לסכנת מוות שמרחפת מעליך. זה להרגיש את המוות כל כך קרוב. הפחד הוא עצום, ואחריו מגיעה השלמה, השלמה עם המוות של עצמך".
כיום מתאר דרור את חייו בתור "מאבק על הנורמליות" שנמשך מאז השחרור. "הרגשתי שאני משתחרר מהצבא קצת אחרת. כל מיני דברים היו קשים לי ולא היו קשים לאנשים אחרים. זה מלווה אותי עד היום ויוצר כל מיני מגבלות בחיים שלי בכל התחומים. הזיכרונות האלה מלווים אותך, ואתה חי אותם כל הזמן, זו התמודדות שלא נגמרת".
"אדם פוסט טראומתי מפרש כל סיטואציה כאילו היא סיטואציית מוות", מנסה להמחיש ירון אדל (37) מחולון, ששירת בלבנון ובמלחמת לבנון השנייה ומאז הוא הלום קרב. "אני סובל מסיוטים, זה משפיע על הצורה שאני חווה את המציאות. זה הופך דברים בנאליים למורכבים. לא כיף לחיות ככה".
אהוד אמיתון (34) מפרדס חנה נותר עם נכות פיזית ונפשית לאחר שמחבל השליך לעברו סלע שפגע בברכו. הוא מספר כי אירועים יומיומיים מערערים את נפשו: "יש לי טריגרים. למשל בכל פעם שזורקים לעברי דברים, אפילו אם זה מפתח, זה מחזיר אותי לשם. אם אני הולך ברחוב ויש פועלים שעומדים על פיגום, אני לא אלך באותו אזור. אני לא מסוגל ללכת כשיש מישהו מעליי. דברים כמו ריח של צמיגים בוערים מחזירים אותי לאירוע".
3 צפייה בגלריה
אהוד אמיתון
אהוד אמיתון
אהוד אמיתון. "כשאני ישן המוח ממשיך לחשוב. אני מתעורר עייף כי הראש היה בחברון"
כמו פוסט טראומתיים רבים, גם אהוד סובל מקשיים בשינה. "אני חולם חלומות על המקרה, יש לי קשיי שינה וקשה לי לעצום עיניים. כשאני כבר ישן, הגוף ישן אבל המוח ממשיך לחשוב. לפעמים אני מתעורר עייף כי הראש היה בחברון", הוא מתאר.
קרן פיירטג צ'יזיק מרעננה, בת 36 ונשואה עם ילד, הייתה חובשת קרבית בגוש קטיף בשנים 2003 עד 2005 ובהמשך פיקדה על גדוד הרפואה של החטיבה הדרומית באוגדת עזה. היא השתחררה מעט אחרי ההתנתקות, ולדבריה הייתה זו אמה שהבחינה בתסמינים של פוסט טראומה, כשצעקה מתוך שינה וחוותה התקפי זעם.
קרן (פיירטג) צ׳יזיקקרן פיירטג צ'יזיק
"כבר בפגישה הראשונה שלי עם הפסיכיאטרית היא הגדירה אותי כפוסט טראומטית", מספרת צ'יזיק. כיום משרד הביטחון מגדיר אותה כנכה ב-40% בשל מצבה ויש לה אובדן כושר עבודה מלא. כמו כן היא סובלת כבר 15 שנה מפיברומיאלגיה שנובעת מהפוסט טראומה.
"אני כמעט ולא יוצאת מהבית כי יש לי פחד מהבחוץ כבר שנים. אם פעם אחת חטפתי התקף חרדה בסופר, אז אני לא אכנס לסופר לבד. אני לא יכולה לתפקד מול בירוקרטיות. להורים שלי יש ייפוי כוח על חשבון הבנק שלי כי זה קשה לי. הראש שלי נמצא במצב הישרדות ולא מתפקד כמו של כולכם. המציאות קשה ומלחיצה אותי. הכול מתיש אותי. בניתי לעצמי עולם משל עצמי אבל לפעמים חייבים להימשך למציאות וזה נהיה יותר ויותר קשה להתמודד עם מה שקורה בעולם האמיתי".
"המציאות קשה ומלחיצה אותי", מספרת קרן צ'יזיק. "הכול מתיש אותי. בניתי עולם משל עצמי אבל לפעמים חייבים להימשך למציאות וזה נהיה יותר ויותר קשה להתמודד עם מה שקורה בעולם האמיתי"
מופז שמואלי (27) מבית יוסף הכיר בפוסט טראומה שלו כמה שנים לאחר שחרורו מצה"ל כשהשתתף ב"מסע שחרור", ובאוקטובר האחרון הוא הוכר על ידי משרד הביטחון. "היו לי המון סימני אזהרה ונורות אדומות, אבל חשבתי שמה שאני מרגיש זה משהו שכולם עוברים", הוא מסביר.
מופז שירת באגוז ולחם במבצע צוק איתן, שבמהלכו איבד את חברו הטוב ג'ורדן בן סימון. "כשג'ורדן נהרג הייתי ממש לידו, אבל הרבה מהצוות לא ראו והמפקד החליט שהוא מספר לצוות שהוא פצוע. במשך שבוע שלם נלחמתי כשאני יודע שחבר שלי נהרג ולא יכולתי לדבר על זה עם אף אחד. זה היה אירוע שמאוד הקשה עליי. אתה נמצא שם ויורים עליך, פצמ"רים נופלים לידך, ואתה נאלץ לכבות את הגוף שלך, לשים הכול על 'השתק'. אסור להרגיש, אתה מכונה, אתה רובוט. זה מאוד קשה".
3 צפייה בגלריה
מופז שמואלי
מופז שמואלי
"אתה שומע כל דבר בפול ווליום, כל עכבר הופך להיות הר". מופז שמואלי במדים, וכיום
(צילום: יובל פולרסקי, אלי בן זאב)
מופז מספר: "פוסט טראומה בשבילי זה הוויסות של הרגשות, זה לדמיין שכל דבר אתה שומע בפול ווליום. יש לי סיוטים ולילות בלי שינה, אבל ביום יום זה הכי קשה. התחושה שלי היא שכל עכבר הופך להיות הר. שאני מאבד את הפרופורציות לדברים שקורים לידי ומגיב למצבים בקיצוניות. ציון לא טוב במבחן שהופך אותי לגמרי, בחורה שלא הולך לי איתה ואני נשבר בגלל זה. ופתאום עולים זיכרונות וריחות מצוק איתן. זה כל פעם מפתיע אותי מחדש. זה מצחיק, אבל דווקא במילואים יותר קל לי, ובאזרחות הדברים האלה תוקפים".
מופז גם מספר על הבושה הכרוכה בהתמודדות עם פוסט טראומה. "בניתי תדמית של בחור קשוח, יוצא יחידה מובחרת, לא רציתי להיות הבחור המתוסבך שיש לו שדים בראש. התביישתי להיכנס לסטיגמה הזו. התביישתי בעצמי".
כל אחד מהמרואיינים שאיתם דיברנו מתמודד בדרכו עם הפוסט טראומה וחווה אותה בצורה שונה. ירון מגיש פודקאסט בשם "הלם קלאב", שעוסק בפוסט טראומה. "אני בטיפול פסיכולוגי, יש לי כלבת שירות, אני מטופל בקנאביס, מקליט פודקאסט, הקמתי עמותה - אני עושה הרבה דברים כדי לשמור על עצמי", הוא מספר. דרור מגדל את שני ילדיו ביישוב כליל שבצפון, ובכתבה זו הוא שיתף לראשונה את הקשיים שהוא חווה עם גורם חיצוני, בעקבות הטלטלה שגרם המעשה של איציק סעידיאן. "שנים לא רציתי לדבר על זה. עכשיו אני מבין כמה זה חשוב".
אלון ולטמן, פסיכולוג ב"מטיב - המרכז הישראלי לפסיכוטראומה", מסביר כי "בהפרעה פוסט טראומטית, האירועים הקשים שאליהם נחשפים חיילים לא מרפים מהם ומקשים עליהם את התפקוד היומיומי". הוא מציין כי רובם של החיילים שנחשפים למראות קשים לא מפתחים פוסט טראומה, גם אם הם מושפעים מהם עמוקות.
ולטמן, המנהל מיזם בשם "מסע שחרור", מוסיף כי "מתוך אלה שסובלים יותר, אחוז קטן מבין מה עובר עליו. אחוז קטן עוד יותר פונה לטיפול. חיילים רבים מסתובבים אבודים ומתמודדים לבד עם חוויות קשות מנשוא".