בסמליות נוחה, לפחות למי שצריך לכתוב מאמר, אישרה הכנסת אתמול ברוב גדול את הסכם השלום בין ישראל לבחריין, שעות ספורות לאחר ההודעה על מותו של בכיר הרשות הפלסטינית סאיב עריקאת (65), מזכ"ל אש"ף והאיש המזוהה מכולם עם שנות המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים ועם דברור העמדות הפלסטיניות בעולם.
עריקאת כבר לא הספיק לראות את מה שייחל לו – הסתלקותו של טראמפ וחזרה למצב שבו ארצות הברית מתייחסת בכבוד לפלסטינים. אבל גם אם היה חומק מהקורונה, נראה שלא היה מצליח לחמוק מהמגמה הרחבה יותר של מה שכינה בצער "תקיעת סכין בגב" מצד מדינות ערב, שמעדיפות נורמליזציה עם ישראל על פני נאמנות לסוגיה הפלסטינית. זה – יותר מארבע השנים הקשות עם טראמפ – היה כישלונם העצום של עריקאת ואבו מאזן: אחרי שאיבדו את דעת הקהל בישראל, את עזה לחמאס ואת הקשב של המערב, הם איבדו גם את המעוז האחרון, העורף האסטרטגי, את הערבים.
בהודעה הרשמית כתבה בתו של עריקאת שאביה הלך לעולמו בשלווה בירושלים, בירת פלסטין. שמו של בית החולים הדסה נשמט מההודעה, מטבע הדברים.
הלוויית עריקאת, היום ביריחו

סאיב עריקאתסאיב עריקאת
סאיב עריקאת. אין מחליף, כי אין מו"מ
(צילום: רויטרס)
אשפוזו של עריקאת בארץ עורר ביקורת בימין, אבל עובדה שאושר. מעבר לשיקולים של נראות, בסוף גם היו לו פה מספיק חברים שיתאמצו בשבילו. עריקאת קיים עם ישראל מערכת יחסים מורכבת של מי שמחפש כל הזדמנות לתקוף אותה מעל כל במה, אבל מקיים קשרים אנושיים חמים עם ישראלים רבים. בהיעדר מילה עברית מתאימה נשתמש בהלחמה באנגלית – Frenemy, חבר-אויב.
את נחמה ריבלין ז"ל, למשל, הגיע לבקר כמה פעמים בבית החולים אחרי ההשתלה שעברה, הביא אוכל וממתקים ותרם לה עידוד ותמיכה מניסיונו כמושתל ריאה. גם העיתונאים ידעו שתמיד יהיה מישהו בצד השני של הטלפון: מוכן להתראיין, ומנסה, לשווא, לשכנע את הישראלים שהוא יודע מה טוב להם יותר טוב מהם עצמם.
הסיפור של אוסלו והניסיונות הבלתי פוסקים לשחזר אותו היו סיפורן של שתי אליטות, ישראלית ופלסטינית, שהצליחו, לפרקים, לתקשר האחת עם השנייה, אבל נכשלו באופן חרוץ לרתום לתהליך את שני העמים, שפחות התחברו.
באיזשהו שלב התהליך הפך להיות התכלית עצמה והרשות הפלסטינית הפכה ממדינה-בדרך למעין עיריית-על שמנהלת את חיי תושבי הגדה המערבית, אפילו בלי עזה, כשהיא תלויה לחלוטין בסיוע בינלאומי ומשמרת פריבילגיות עצומות לאליטה השלטת וחיים סבירים יחסית למעגלים רחבים של עובדי מדינה ומקורבים. במשך שנים עריקאת כונה בתקשורת הערבית "בכיר הנושאים ונותנים הפלסטינים". אתמול שאלתי מי יחליף אותו. התשובה שקיבלתי: "למה, את רואה משא ומתן באופק?"