1 צפייה בגלריה
מירי רגב
מירי רגב
מירי רגב
(צילום: אלכס קולומויסקי )
הריאיון של השרה מירי רגב אצל "אופירה וברקוביץ'" הוא פרשת דרכים בפוליטיקה הישראלית, ובאותה מידה הוא מבטא את הלכי הרוח בפוליטיקה העולמית. הסיפור המקביל על דונלד טראמפ שהתכוון ללבוש חולצה של סופרמן מתחת לחליפתו כשהוא יוצא מבית החולים ולקרוע את הכפתורים מול המצלמות, הוא ביטוי מופרך אך מדויק של הלכי הרוח שמשתלטים על השיח הפוליטי בעולם.
לראיון של רגב יש היבט נוסף ומעניין לא פחות, והוא התגובות בקרב מצביעי השמאל בישראל. כאש בשדה קוצים השתלטה על הרשתות אווירת ציניות, סרקזם וצחוק. חלק מהפוסטים והציוצים באמת קרעו מצחוק. חלקם ביטאו כישרון מדהים, אפילו גאונות. ובכולם היו התנשאות וגיחוך ועלבון.
זהו ביטוי קיצוני לתופעה מטרידה מאוד במדינות הדמוקרטיות. השמאל לקח בעלות על "האידיאולוגיה החושבת" והימין השתלט על "האידיאולוגיה המרגישה", והשיח שמתקיים בין החושב למרגיש מסוכן מאוד.
האידיאולוגיה החושבת מייחסת לעצמה עליונות מחשבתית, כאילו אומרת לצד האחר: "השכל וההיגיון אצלי, ואתה צריך להבין אותי". קמפיינים של מועמדים מהשמאל הם מאופקים, חכמים, זהירים. לפוליטיקאים מהשמאל יש צורך ברצינות תהומית והישענות על עובדות. יש יתרונות רבים לכך, אבל כשהמגמות הללו משתלטות על השיח עם הצד האחר - הן משדרות לו עליונות ומעוררות רגשות של תסכול, עלבון ובושה.
מנגד, הימין קיבל על עצמו את תפקיד המרגיש. השיח שלו מעורר רגשית ומייצר דופמין בעוצמות גבוהות. הוא מנוסח בתמציתיות, במשפטים קצרים. "השמרנות החושבת" הוכנסה להיכלים של מכוני מחקר ואקדמיה, ואילו המיצג הפוליטי הימני מתמקד בערעור הרגשות בקרב הציבור. יש יתרונות רבים לכך, אבל השמאל החושב רואה בהתנהלות הרגשית הזו פחיתות כבוד. הוא מסתייג ממנה והופך אותה ללעג ולקלס.


השיח הזה מתנהל ברובו ברשתות, בשיח ישיר בין שמאל וימין. הוא בוטה, כואב ומקצין. ברור לכולם שהאלגוריתמים של מפעילי השיח הרשתי מחזקים אצל כל אחד מאיתנו את עמדותיו על ידי חשיפה למידע שנוח לכל אחד מאיתנו לשמוע.
אנחנו רק יכולים לדמיין את הסרטונים והתכנים ששולחים תומכי שמאל לחבריהם ובמקביל את תכני המסרונים ששולחים תומכי ימין לחבריהם. אלה תכנים שונים שיוצרים קיטוב אישי ופוליטי. כל צד רואה בצד השני איום (במקום סיכוי), כולם נשענים על רכילות, שמועות ומניפולציה. ככה לא בונים אזרחות הדדית. ככה מייצרים מלחמת אזרחים.
לדוגמה, הסרטון של יובל סמו המציג את דמותה של מירי רגב כמי שצולה סטייקים על האש וכולל טקסט מצחיק מאוד ("אף פעם לא התהפכתי, תמיד הייתי אינטרסנטית"). הטקסט עצמו, אם ניטול ממנו את הציניות והצחוק, מעביר ביקורת שצריך להשמיע על האמירות המסוכנות של השרה רגב בראיון המדובר והמיותר הזה. והסרטון הזה, כמשל, עבר תוך דקות לרבבות אנשי שמאל שמצחקקים, מסכימים ועושים לייק.
אבל מה הסרטון הזה עושה למצביע מהימין? הוא לא מקשיב לתוכן כי הוא מיד רואה את עצמו, או לפחות את הסטראוטיפ שהשמאל מייחס לו (ושמנהיגי הימין דואגים להבליט עוד יותר). באותו רגע צפים אצלו כל הרגשות שסטראוטיפ שלילי מעורר. התוצאה? כך מתחזקת תמיכתו במירי רגב, כך מתחזקת תמיכתו בימין. כי הצד השני אומר לו: "אצלי אתה בדיחה". ומי רוצה להתארח בבית שבו צוחקים עליו?
יש כאן לשון הכללה כמובן, ולכל כלל יש יוצאים מן הכלל. אבל מה שברור הוא שמדינה צריכה בסיס משותף כדי להתקיים ביחד. המנהיגות הפוליטית לא עוסקת בכך. היא מזמן שחקן משנה בכללי המשחק הקיצוניים של התנגשות האידיאולוגיה החושבת והאידיאולוגיה המרגישה. במגרש שלנו, של האזרחים, אנחנו מזמן שחקנים בתוך הביטויים של התנגשות האידיאולוגיות הללו.
וכל עוד זה לא ישתנה, התוצאה די קלה לחיזוי, לא צריך סקרים. השמאל ימשיך לייצר תכנים "חושבים" ויקבל עליהם הרבה לייקים (ויהיה חכם ומקובל מאוד בקרב חבריו), אבל הימין ימשיך לנצח את הבחירות. אלה ילכו לביתם עם לייקים ושביעות רצון עצמית, ואלה ילכו לביתם עם ניצחון וכוח. והמדינה? היא תתקרב עוד צעד למלחמת אזרחים.
  • עובד יחזקאל הוא יועץ אסטרטגי ויו"ר קבוצת ת.א.ר.א, היה מזכיר הממשלה בתקופת כהונתו של אהוד אולמרט
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com