שר החוץ של בחריין: עבד אל-לטיף אל-זיאני שר החוץ של איחוד האמירויות: עבדאללה בן זאיד דונלד טראמפ בנימין נתניהו חתימת הסכם השלום בין ישראל לאיחוד האמירויות בבית הלבןשר החוץ של בחריין: עבד אל-לטיף אל-זיאני שר החוץ של איחוד האמירויות: עבדאללה בן זאיד דונלד טראמפ בנימין נתניהו חתימת הסכם השלום בין ישראל לאיחוד האמירויות בבית הלבן
חתימת ההסכמים עם איחוד האמירויות ובחריין בחודש שעבר
(צילום: אבי אוחיון, לע"מ)
"ללא שנאת הערבים... הלאומנות היהודית של נתניהו לא הייתה יכולה להיות שלמה". זה רק ציטוט אחד מני רבים של פרופסור שפשיזם היה תחום התמחותו. הוא כתב "ערבים", לא "פלסטינים". ככל שמדובר בגזענים ובלאומנים – הוא צדק. הרי אוהדי בית"ר ירושלים מתעבים לא רק ערבים אלא גם מוסלמים צ'צ'נים. הבעיה היא שאט-אט, בקרב חלקים גדולים מהשמאל, הפך הימין כולו למסוכן, גזעני, לאומני ופשיסטי.
ההכללות הללו על שנאת ערבים עומדות בימים אלה למבחן, לנוכח הרוחות החדשות שנושבות בעולם הערבי. התופעה הבולטת ביותר היא שהימין-מרכז חוגג. השמאל חמוץ עד כדי ממורמר. הערבים, על תקן של הזרים האולטימטיביים, אלה שלפי המוסכמות היו אמורים להיות אויבים, הופכים לפתע לידידים. אנשי ימין מציגים ברשתות החברתיות את הקשרים ההדוקים, גם אם וירטואליים, שהם מפתחים עם עמיתים במדינות ערביות, ולא רק אלה שנמצאות בתהליכי נורמליזציה.
עד עכשיו היה לאנשי שמאל מונופול על קשרים כאלה, ופתאום זה משתנה. מתברר שגם אנשי ימין מסוגלים להסתחבק עם מוסלמים, אבל בהבדל מובהק: בלי שום צורך להתרפס, ובלי שום צורך לוותר על הזהות הלאומית.
פה ושם מתקיים דיון בלתי נגמר על סממני ה"פשיזם", כמו גם על ההבדל בין לאומיות ללאומנות. נסתפק בכך שלאומיות היא סוג של שותפות, ובוודאי תחושת שותפות בהיסטוריה, במורשת, בערכים, בתרבות, ולפעמים גם בסיס משותף של אתניות ו/או דת. לאומנות, לעומת זאת, כוללת בוז והתנכלות לזרים, מבפנים או מבחוץ, תוך כדי תחושת עליונות עליהם.
יש כאן בשורה לפלסטינים: רוב הישראלים לא שונאים אתכם. ביום שתהיו מוכנים לפשרה, רוב הישראלים ישמחו להתייחס אליכם כפי שהם מתייחסים לחברים החדשים מבחריין ומהאמירויות
לאומיות יכולה להיות הומנית, דמוקרטית וליברלית. הלאומנות והפשיזם, לעומת זאת, כוללים שנאת זרים, ויתור על ערכים ליברליים ועל דמוקרטיה. השנאה לא תלויה בהתנהגות הזרים או בעמדות הזרים. זו שנאה עם קיום משל עצמה.
שנאת היהודים, למשל, התקיימה ומתקיימת בלי שום קשר למה שהם עשו או עושים. הם לא הפכו למחבלים בתוך העם שבתוכו הם ישבו ולא תמכו במחבלים. הם גם לא ניהלו קמפיינים נגד זכויות לאומיות או אחרות של אלה שבקרבם הם ישבו. הם לא חיפשו נקמה, גם כאשר סבלו. הם רצו להשתלב. ולמרות זאת, שנאו את כולם.
הערבים, על רקע הסכסוך הישראלי-ערבי, הם הזר האולטימטיבי למפעל הציוני ולמדינה היהודית. הם נייר הלקמוס לפשיזם, ללאומנות ולגזענות. ובכן, מדינה שבה השליט והנתינים לוקים ברעות החולות הללו של פשיזם, לאומנות וגזענות – לא עושה שלום עם אויבים. ויותר מכך, ההתלהבות של תומכי הימין מתהליכי הנורמליזציה עם אלה שעד אתמול היו אויבים – מגחכת את הטענות על פשיזם, גזענות ולאומנות.
החודשים האחרונים מוכיחים מעל ומעבר לכל ספק שרוב הישראלים מסוגלים להבחין בין עוינות פוליטית, שהיא טבעית ונורמלית כלפי אלה שקמים עלינו להורגנו, לבין ערבים ומוסלמים שמשלימים עם קיומנו. הרי בכל פורום ימני מקבלים בברכה מוסלמים וערבים שמביעים תמיכה בשלום ומטיפים לאחוות עמים שאין בה עוינות לבית הלאומי של העם היהודי.
"הימנים לא מייצגים מבחינתי אנושיות", אמרה שחקנית ידועה, והביעה עמדה שרווחת בחוגים מסוימים, גם באקדמיה וגם בברנז'ה. אלה לא רק הבלים - אלה הכללות גזעניות. כאשר מיכאל בן-זיקרי ז"ל הקריב את עצמו והציל שלושה ילדים בדואים, הוא הפך לגיבור אצל רוב הישראלים. ואותם ישראלים מתלהבים היום מאותם ערבים או מוסלמים שמוכנים לעשות את המינימום הנדרש ולהכיר בקיומה של מדינת ישראל. על הרקע הזה, השלום חשוב בפני עצמו. והוא חשוב משום שהוא מנפץ את עלילת הפשיזם והגזענים.
יש כאן בשורה לשכנים הפלסטינים: רוב הישראלים לא שונאים אתכם. העוינות, ויש עוינות, היא פועל יוצא של סכסוך פוליטי. ביום שבו תהיו מוכנים לפשרה היסטורית, שכוללת הכרה הדדית, רוב הישראלים, כולל אנשי ימין, ישמחו להתייחס אליכם בדיוק כפי שהם מתייחסים היום לחברים החדשים מבחריין, מסעודיה ומהאמירויות.
נכון שהיום הסכם שלום נראה רחוק, אבל לא תקרבו אותו לא בחרמות, לא בשנאה, לא בדמוניזציה ולא בטענות על אפרטהייד. קצת רצון טוב – ואנחנו נמסים.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com