שירה ואביעד משהשירה ואביעד משה
שירה איסקוב ואביעד משה
בכתבה החשובה של נעם ברקן במוסף "7 ימים" בסוף השבוע מתראיינים בני משפחתה של שירה איסקוב שבעלה ניסה לרצוח אותה, ולצד הכאב העמוק והתקווה להחלמה מלאה שלה ושל בנה התינוק, מספקים לנו גם כלים מהותיים לאבחון של זוגיות אובססיבית, שהיא קומת המרתף שעליה יושבת האלימות במשפחה - שפעמים רבות מגיעה לכדי רצח, או ניסיון רצח.

יותר מפעם אחת עולה בכתבה הצירוף "שלום בית" והניסיון האנושי והמובן לשמור על שלמות המשפחה, בעיקר כאשר יש ילדים. אבל כאשר מעורבת אלימות בסיפור, וכאשר כבר יודעים שהיא קיימת, הניסיון הזה הופך לצעד מסכן חיים, כפי שנוכחנו לדעת במקרה של שירה, שרק בדרך נס ניצלה. ולא, אין בדברים משום הפניית אצבע מאשימה כלפי המשפחה, חלילה, אבל זוהי בהחלט קריאה דחופה עבורנו, כיחידים וכחברה, לשנות את נקודת המבט שלנו על אלימות במשפחה וזוגיות אובססיבית.
"כאשר אישה כבר הולכת ומגישה תלונה במשטרה, זה לא מפני שהיא חטפה סטירה אחת. זה אחרי שהיא חטפה 1,000 סטירות, ומכות, והשפלות, ואיומים", אמרה לי לא מזמן אישה נפגעת אלימות שראיינתי. וזה הקו שצריך להנחות אותנו בבואנו לבחון אם צריך להילחם על הקשר, או לברוח מפניו. כי "הילחם או ברח" הן שתי האופציות היחידות שקיימות בטבע, וההישרדות היא שקובעת גם כאשר מדובר בבית שלך, בילדים שלך, במשפחה שלך.
אין טעם להתעקש על שלום בית, אם הבית עשוי להיחרב על ראשך; אין טעם לגונן על הילדים, הם ממילא מצוידים בסיסמוגרף העדין ביותר ומזהים את כל הסימנים; אין טעם לשמור על פאסון ולהתבייש - הבושה הורגת ממש כמו הסכין שנשלפת במערכה האחרונה או המערוך שנותן לך בראש, גם אם לפני כן אפית בעזרתו עוגה, מנסה לערבל את הפחדים שלך אל תוך הקצפת.
וסליחה על המילים הבוטות. הן נועדו כדי לצרוב בעיניים ובמוח את החשיבות שבפענוח הסימנים, כדי שנבין מתי הסכין מנופפת במסכנות החבויה עמוק בתוך נפשו של הגבר האובססיבי ומעידה על היותו מסוכן ומסכן חיים. כן, יש קרבה גדולה מאוד בין המילים מסכנות-סכין-סכנה, כפי שלימדה אותי הקרימינולוגית רונית לב-ארי, וכנראה לא לחינם. הרי העברית חכמה. אבל כאן גם אנחנו צריכים להיות חכמים וללמוד לזהות את הסימנים, ובעיקר להתבונן בהם נכוחה ולא להתעלם מקיומם.
עשרות אלפי נשים בישראל סובלות מאלימות. חלקן נרצחות כי הן לא מדברות בזמן, ואלה שמעיזות ומדברות לא תמיד זוכות לתמיכת המשפחה או הקהילה או הרשויות. ואת זה צריך לשנות. יש לנו תפקיד חברתי מציל חיים - כקהילה, כמשפחה, כסביבה - להבחין בסימנים ולהשתמש בהם כדי לסייע לנשים לברוח.
הסימנים יכולים להיות מגוונים ולכלול אלימות נפשית וגופנית, מילולית ומינית, כלכלית וחברתית. באופן גורף, האלימות הזאת מתקיימת אצל גבר אובססיבי, שסבל בעצמו מהתעללות כזאת או אחרת בילדות, ורואה בבת הזוג שלו סוג של מושיע ופיצוי שחייו אינם חיים בלעדיה. לכן, כאשר היא מאיימת לעזוב אותו, הוא יוצא מדעתו עד כדי 52 דקירות סכין בכל הגוף פלוס חבטות מערוך.
אם נלמד לזהות את הסימנים ולא נעצום עיניים נוכח המציאות, אולי נצליח להוביל לכך שהסכין תהיה רק ללחם והמערוך רק לעוגה.
  • ענת לב-אדלר היא סופרת ועיתונאית

מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com