כיצד עלה בידי ישראל להתקבל ל-OECD, מועדון המדינות היוקרתי ביותר בעולם, לאחר 40 שנים של מגעים עקרים וניסיונות כושלים? על פי הקריטריונים האובייקטיביים, ישראל הייתה אמורה להתקבל לארגון כבר בשנות ה-70 של המאה הקודמת. זאת, כיוון שכבר אז היא לא פיגרה בהתפתחותה הכלכלית וברגולציה המודרנית שלה בהשוואה לחלק מהחברות, כמו למשל טורקיה או מקסיקו. אף על פי כן, כולם בארצנו הקטנטונת כבר היו כל כך מיואשים מכל העניין, עד שכאשר הכרזתי עם מינויִי לשר האוצר על כוונתי להוביל "בליץ מדיני לצירופה של ישראל לארגון", נתקלתי בקיתונות של בוז ולגלוג.
כך, למשל, "פרגן" לי הפרשן הכלכלי של ynet, נתי גולדשטיין, תחת הכותרת השנונה "כשיבוא המשיח":
מאז המצאת ה"ספין" טרם נברא ספין טרחני, משעמם, מיותר ונלעג כמו הספין על ה-OECD. המגעים מתחממים... הקרקע בשלה... או טו טו נגיע לתוצאה... וישראל מחכה בכיליון עיניים. ישראל ביקשה רשמית להצטרף לארגון ב-1996, ביחד עם קוריאה שהתקבלה כבר באותה שנה. מאז הצטרפו גם פולין, צ'כיה, סלובקיה והונגריה ואנחנו עדיין בחוץ. אבל למי אכפת? כמו יין טוב, זה ספין שרק משתבח עם השנים. שרים מתחלפים, וכל שר חדש מקבל ההזדמנות לפזר הבטחות.
חלפו להם חמישה חודשים מאותה כתבה מלגלגת, ובאותו אתר בדיוק הופיעה כתבה של צבי לביא שהייתה קצת פחות עוקצנית ופסימית באשר לסיכויינו להצטרף לארגון:
ישראל התקבלה! מועצת המנהלים של הארגון למדינות מפותחות ה-OECD הצביעה פה אחד על קבלתה של ישראל כחברה ה-32 בארגון!
אז בזכות מה הצלחנו להיכנס סוף כל סוף אל הארץ המובטחת, לאחר שהוליכונו במדבר והוציאו לנו את המיץ ואת הנשמה במשך כמעט 40 שנה?
בזכותה של ספת ישיבה.
עם כניסתי למשרד האוצר החלטתי להימנע מביקורים בחו"ל, עד שיעלה בידי לבלום את הצניחה בצמיחה ואת הגידול באבטלה שנגרמו על רקע המשבר הגלובלי. החריג היחיד שהרשיתי לעצמי היה גיחה קצרצרה לכנס השנתי של ה-OECD בפריז.
אם רק נצליח להבקיע את חומות ההתנגדות ולהתקבל לארגון החשוב דווקא בעיצומו של המשבר, אמרתי לעצמי, נוכל לחולל תנופת השקעות אדירה של חברות בינלאומיות בארץ ולהביא ליצירתם של מאות אלפי מקומות עבודה חדשים.
רצה המקרה, ואותה תקופה היינו עסוקים עד מעל לראשנו בגיבושו של התקציב הדו שנתי הראשון בהיסטוריה. כך יצא, שבדיוק ערב הנסיעה, האמירה הידועה על "האורות באוצר שדלקו כל הלילה" התממשה במלואה. היה זה בחמש לפנות בוקר כאשר הצלחתי סוף סוף להתנתק מהדיונים המרתוניים, ולמהר לשדה התעופה על מנת לתפוס את טיסת הבוקר לעיר האורות.
כשהגעתי, בצהריים, עייף וסחוט כלימון, לכנס שהתקיים במרכזה של פריז, בקושי הצלחתי להחזיק את העיניים פקוחות. חפשו לי איזו פינה קטנה ושקטה למנוחת צהריים, ביקשתי מעוזרי, כדי שאוכל לשוב ולתפקד במהלך פגישתנו עם הנהלת הארגון, שנקבעה לשעה שבע בערב.
הכנס, העצום בהיקפו, התקיים בהיכל קונגרסים גדול. בצמוד להיכל התנוססה טירה מפוארת, שהיתה שייכת בעברה למשפחת רוטשילד, וכעת שימשה את המטה העולמי של ה-OECD. נוסף ל-31 המדינות החברות בארגון נכחו באירוע גם כ-20 מדינות במעמד של משקיפות, ועשרות ארגונים בינלאומיים. התוצאה העגומה היתה, שבכל מתחם הקונגרסים אדיר הממדים לא נמצאה בשבילי אפילו פינה אחת שקטה לרפואה.
אלא שאז התחוללה תפנית בעלילה. אחד מעוזרי, שחפצה נפשו לסייר בטירה המפוארת, גילה כי בקומה העליונה שלה מסתתר לו אולם מפואר א-לה רוטשילד, שלמרבה הפליאה היה ריק מאדם. כשהגענו למקום ראינו שבצדו האחד של האולם ניצב שולחן ישיבות גדול, ובצדו השני שכנה פינת הסבה מפוארת שכללה כמה כורסאות וגם ספת ישיבה. אני בטוח שרובכם סבורים שספות אינן נוהגות לשוחח עם בני אדם אבל הכלל הזה אינו תופס לגבי הספות לבית רוטשילד. עובדה שהספה ההיא קרצה לי בשבע עיניים: "אני פה בשבילך..."
הודיתי לרוטשילד, הנדיב הידוע, חלצתי את נעלי והשתרעתי אפרקדן על הספה.
כאשר התעוררתי לאחר שינה עמוקה של שעה שעתיים, ראיתי מעלי דמות חמורת סבר לבושה בחליפה חומה, שפנתה אלי בטון מתריס:
"ומי אדוני?"
שמי יובל... שטייניץ... גמגמתי, ולפתע נזכרתי: אהה... ואני גם שר האוצר של מדינת ישראל.
ובתור יהודי טוב, הגבתי מיד בשאלה משלי: ומי אדוני?
"שמי אנחל גוריה, ואני גם יושב הראש של ה-OECD", השיבה הדמות המחויטת, "ואם אינני טועה, אתה שוכב בספה שלי".
אותו רגע רציתי לקבור את עצמי מתחת לספה האידיוטית ולהיעלם לנצח נצחים. קלטתי מיד, שבטיפשותי הרבה, חיסלתי במו ידי את סיכוייה של ישראל להתקבל כחברה לארגון לפחות לאלף השנים הבאות.
אנא, קבל את התנצלותי, אמרתי לגוריה תוך שאני מתאמץ להתעורר, לעבור משכיבה לישיבה, ולגשש אחר נעלי שהסתתרו להן מתחת לספה מרוב בושה. האמן לי שלא התכוונתי להפגין חוצפה ישראלית, ולא היה לי שום מושג שזו לשכתך, המשכתי למלמל, פשוט רציתי לנוח יש! מצאתי נעל אחת על מנת שאוכל להיות במיטבי במהלך פגישתנו הערב... כלומר, בהנחה שהיא עדיין עומדת להתקיים...
בינתיים הרשה לי להציע לך הצעת ייעול בחינם, אמרתי לו, בניסיון נואש להרחיק ממני את האשמה ולהיחלץ מהמבוכה. מה דעתך שתתלו על הדלת שלט בזו הלשון: "כאן לשכתו של גוריה ולא בית מלון"? אני חושב שזה עשוי לעזור יש! מצאתי את הנעל השנייה בהנחה שישנם עוד שרי אוצר שהם קצת דפקטיבים כמוני.
גוריה פרץ בצחוק: "אני כל הזמן שומע על יכולתם הנדירה של הישראלים לאלתר בכל מצב, וכעת הענקת לי הדגמה חיה. גם להפוך את לשכתי לחדר מנוחה, וגם להציע לי הצעות ייעול? תרשה לי, מר שטייניץ, להזמין לך כוס קפה כדי לסייע לך להתעורר?"
בתנאי שאתה מצטרף אלי, עניתי, ומיד הוספתי: ומאחר שהחמצנו את ארוחת הצהריים הרשמית של הכנס, אולי נותרו לכם במזווה כמה עוגיות מתקופת רוטשילד?
כך קרה, שזכיתי לנהל שיחת היכרות בלתי פורמלית עם ראש ה-OECD על כוס קפה ומגש עוגיות צבעוניות. שמחתי עד מאוד לגלות שמדובר במקסיקני עם חוש הומור ואנרגיות טובות, ולכן החלטתי להמשיך איתו באותו קו: ומאחר שאתה מגלה כלפי הכנסת אורחים כל כך יפה, אמרתי לו, יש לי ממך בקשה קטנטנה נוספת: שנעבוד ביחד במהלך השנה הקרובה, על מנת לשים סוף לעוול המתמשך הנגרם למדינת ישראל, ולהביא להצטרפותנו לארגון בתוך שנה מהיום.
איזה מזל שמדובר במקסיקני חביב ולא באיזה גרמני מרובע, חשבתי לעצמי כי אחרת, במקום קפה עם עוגיות, הייתי זוכה לתלונה במשטרת פריז על חדירה לפרטיות.
בערב, כשחזרתי עם המשלחת הישראלית למקום הפשע, העניק לי חברי החדש חיבוק גדול והכריז בפני כל ראשי האגפים והיועצים של ה-OECD: "נראה לי שד"ר שטייניץ הוא שר האוצר היחידי בעולם, שמרגיש אצלי בבית עוד לפני שהכרנו. עובדה שהיום בצהריים תפסתי אותו ישן על הספה שלי. אין לי ספק שזו תחילתה של ידידות מופלאה. אילו הייתי נוצרי מאמין, הייתי רואה בכך אות משמים שהגיעה העת לקבל את ישראל לארגון".
במהלך הפגישה תיארנו בפני גוריה ואנשיו את ניסיונותינו החוזרים ונשנים להתקבל לארגון. לעתים אנחנו מרגישים ממש כמו במשל של סיזיפוס, אמרנו להם, כשבכל פעם שאנחנו צולחים כמה משוכות ומרגישים שהנה הנה אנחנו מתקרבים לראש ההר צצה לה משוכה חדשה ומרוץ המכשולים מתחיל מחדש.
בנקודה זו חשוב להסביר, כי קבלת מדינה ל-OECD מחייבת, על פי הפרוטוקול, עמידה באינספור קריטריונים הנקבעים על ידי הוועדות המקצועיות של הארגון והמאושרים במועצת המנהלים של הארגון, המורכבת משרי האוצר או משגרירי המדינות החברות. רק לאחר שהמדינה המועמדת זוכה לציון "עובר" מתריסר הוועדות המקצועיות, מביא היושב ראש את הנושא להצבעה במועצת המנהלים, ואישור ההצטרפות מחייב את תמיכתם של כולם. המשמעות מבחינתנו היתה, שדי בהסתייגותה של מדינה אחת ויחידה מבין 31 החברות על מנת להכשיל את הצטרפותנו. כלומר, מספיק שבאותו הזמן תהיה בשוודיה או בניו זילנד ממשלה פרו פלסטינית וההכרזה הבומבסטית שלי על "בליץ מדיני לצירופה של ישראל לארגון", תחזור ותצטייר בתקשורת בתור "ספין טרחני, משעמם ונלעג".
ואם מבקשים למנוע את קבלתנו בלא שהדבר יצטייר כהתנכלות פומבית למדינת ישראל, לא חייבים אפילו להמתין להצבעה הגלויה. פרוטוקול הקבלה לארגון מאפשר למעשה את הצבתם של אינספור מכשולים מקדמיים, באמצעות אינספור דרישות לתיקוני חקיקה ולרגולציה מן המדינה המועמדת, הנדרשים על מנת להתאים באופן מלא לכל הקריטריונים. אף שבעיקרון הקבלה לארגון אמורה להיות מבוססת על קריטריונים אובייקטיביים בלבד למעשה, ברגע שההכרעה עוברת לידיהן של המדינות החברות, הפוליטיקה הבינלאומית נכנסת בדלת האחורית. ומאחר שלכל מדינה מ-31 החברות גם נציגים משלה בוועדות המקצועיות, הן יכולות להערים אינספור קשיים בדרך לאישור המיוחל.
האמת היא, שמכלול הקריטריונים והדרישות של ה-OECD הוא כה גדול ומורכב, עד שבפועל אין אפילו מדינה אחת שעומדת בהצלחה בכולם. כך קרה, שלקח שנים ארוכות עד שאפשרו לנו בכלל להפוך ל"מדינה מועמדת" ושנים ארוכות נוספות, שבהן בכל פעם שצלחנו בשלום את אחת הוועדות, נתקענו באחרת. אלא שבינתיים השתנו כמה מהתנאים בתחום עיסוקה של הוועדה הקודמת, ונאלצנו לשוב ולהתאים את עצמנו לתנאים החדשים.
בקיצור ולעניין: כשרצו מאוד לקבל את דרום קוריאה לארגון, נסתיימו הדיונים המקצועיים בעניינה בתוך כמה חודשים. מאחר שאת ישראל פחות התלהבו לקבל, נתנו לנו להתרוצץ בין הוועדות השונות במשך שנים על שנים.
בסיום הישיבה ביקשתי לשוב ולשוחח עם גוריה בארבע עיניים.
אני מבקש ממך להגיע בתקופה הקרובה לביקור לא שגרתי בישראל שיימשך כמה ימים, אמרתי לו. אני יודע שזה לא מקובל, משום שאיננו נמנים עדיין על חברי הארגון אבל אני סבור שביקור שכזה, שבמהלכו אתה והנהלת הארגון תפגשו עם כל הגורמים הרלוונטיים בישראל ותיחשפו לתעשיית ההייטק המדהימה שלנו, יסייע לסלול את הדרך לקבלת ישראל. במהלך הביקור נדאג לצייד אותך ואת הדרגים המקצועיים שיצטרפו אליך בתחמושת רבה, שתאפשר לכם להגן עלינו בדיונים המקצועיים בוועדות השונות, וגם להסביר לכולם מדוע הגיע הזמן, גם מנקודת מבטו של ה-OECD, לצרף אליו את מדינת ישראל.
כבר למחרת בבוקר יכולנו לחוש בשינוי האווירה כלפינו, כאשר במסיבת העיתונאים שסיכמה את הכנס השנתי ואת התייחסות ה-OECD למשבר הגלובלי, טרח היושב ראש גוריה להזכיר את ישראל, תוך שהוא מציין לטובה את התקציב הדו שנתי שלנו בתור דוגמה יוצאת דופן לחשיבה מחוץ לקופסה.
כשנפרדנו סיפר לי, שכאשר כיהן בזמנו כשר האוצר של מקסיקו הגיע אף הוא למסקנה, כי תקציב דו שנתי יהיה נכון יותר מבחינה כלכלית. אלא שכאשר רק החל לשקול זאת, הזהירו אותו הפקידים וריפו את ידיו. "האמת שאתמול בערב, כאשר שמעתי במהלך פגישתנו שאתם מעבירים את ישראל לתקצוב דו שנתי", אמר גוריה, "קצת התביישתי שלא היה לי את האומץ לעשות את זה במקסיקו בעצמי. בכנס שרי האוצר של השנה הבאה אדאג לקיים דיון מיוחד בשיטת התקצוב, ואזמין אותך לשאת את הרצאת הפתיחה".
כשחזרנו לארץ מעודדים ומלאי אדרנלין, ביקשתי מהנהלת האוצר למפות לי את כל המכשולים והמהמורות שעדין ממתינים לנו בדרכנו. בינתיים קיבלנו איתות חיובי נוסף על המחויבות החזקה שנוצרה במהלך ביקורנו אצל ראש הארגון: יום לאחר שובנו לארץ טלפן היועץ המשפטי של ה-OECD, קרלו בנוצ'י, למנכ"ל משרד המשפטים, ד"ר גיא רוטקוף, וסיפר לו כי בהנהלת הארגון נפל הפור והוחלט לזרז את קבלת ישראל. "משום כך", אמר לו בנוצ'י, "חייבים לזרז את כל הטיפול בהתאמות הנדרשות בתחום המשפט והחקיקה".
כמה ימים לאחר מכן כבר הוצג בפני תרשים של עשרות המהמורות והמכשולים שעדיין ציפו לנו, כאשר שניים מתוכם בלטו לעין בתור מוקשים בעייתיים במיוחד: האחד היה הצורך להפוך תשלומי שוחד של חברות ישראליות בחו"ל לעבירה פלילית במדינת ישראל, ולהציג בפני הארגון את דרכי הטיפול בנושא; השני היה ההידרדרות המהירה ביחסי ישראל עם טורקיה.
בתחילת שנות ה 90 של המאה הקודמת, הגיעו ב-OECD למסקנה כי מיגורה של הכלכלה השחורה, והמאבק למען טוהר המידות בעולם המפותח, מחייבים את הפסקת שיתוף הפעולה של חברות ויחידים מהמערב עם תרבות השוחד הנפוצה בעולם השלישי. בהתאם לדרישות הארגון חוקקה ישראל כבר ב-2008 חוק שהפך מתן שוחד בחו"ל על ידי אזרחים ישראלים לעבירה שניתן להעמיד עליה לדין גם בארץ. ישראל אף הצטרפה לאמנת האו"ם ולאמנת ה-OECD בנושא.
אלא שבמסגרת "הוועדה למניעת שוחד בעסקאות בינלאומיות" של הארגון, הועלה החשש כי ישראל תעניק "הנחות" לתעשיות הביטחוניות שלה, בתירוצים שונים ומשונים של ביטחון המדינה. בדצמבר 2009, כשנותרו חמישה חודשים בלבד להצבעה הגורלית על הצטרפותנו, דרשו מאיתנו לפתע פתאום סדרה של דרישות נוספות בנושא זה, כמו למשל: שמשרד הביטחון יחייב את כל התעשיות הביטחוניות לגבש תקנונים פנימיים למניעת שוחד בחו"ל, ואף יתנה את אישורי היצוא שהוא מעניק בבדיקה מקדמית למניעת שחיתויות. דרישה נוספת היתה, שבמידה שתוטל צנזורה על ידיעות שנוגעות ליצוא הביטחוני יועבר המידע המצונזר באופן אוטומטי לפרקליט המדינה, כדי למנוע מצב שבו הצנזורה הצבאית תהפוך כלי להחרגתן בפועל של התעשיות הביטחוניות מהחוק למניעת שוחד בעסקאות בינלאומיות.
בשלב זה עלתה שוועתן של התעשיות הביטחוניות תעשייה אווירית, רפא"ל, אלביט, תע"ש וכדומה השמיימה. לטענתן, בעוד שהתעשיות הביטחוניות ברחבי העולם ממשיכות בפרקטיקה המקובלת תוך העלמת עין של רשויות האכיפה הן ייאלצו מעתה והלאה להתחרות בחו"ל בידיים קשורות. אם לא נוכל לייצא את מוצרינו למדינות אחרות, כך טענו, נאבד עד מהרה את יכולתנו להמשיך ולפתח את מערכות הנשק המתקדמות בעולם, וישראל תצא מופסדת מבחינה כלכלית ומבחינה ביטחונית גם יחד.
במשרד האוצר ובמשרד המשפטים, לעומת זאת, טענו כי התועלת של הצטרפותנו ל-OECD עולה לאין שיעור על הנזק, וכי הפיכתנו למדינה מתוקנת הנהנית מחותמת הכשרות של ה-OECD, תקרין לטובה גם על תדמיתן של התעשיות הביטחוניות שלנו ברחבי העולם.
אני, שתמיד ראיתי את הכלכלה השחורה כאחד הגורמים המאיימים ביותר על התפתחותה התקינה של הכלכלה הישראלית, ואפילו על שרידותה של הדמוקרטיה הישראלית מסיבה זו יזמתי את הקמתה של יחידת יהלום במסגרת רשות המסים אימצתי את עמדתם של פקידי האוצר ומשרד המשפטים באורח מלא. הבהרתי לכל אלו שפנו אלי בשמן של התעשיות הביטחוניות, כי איננו מוכנים להקריב את הצטרפותנו ל-OECD על מזבח האינטרסים הביטחוניים.
ואכן, בסיועו של צוות משימתי מיוחד שהוקם במשרד המשפטים, שכלל את שביט מטיאס, הילה אקרמן ודנה דאיבוג, בוצעו ההתאמות הנדרשות במהירות וביעילות. כך קרה שבמרס 2010, בדקה ה 90 ממש, קיבלנו סוף סוף את "הקלירנס" המיוחל.
הנושא השני שהטיל, כאמור, צל כבד על סיכויינו היה יחסינו עם טורקיה. כמובן שנתקלנו בהצקות של הרגע האחרון גם מצד מדינות נוספות, כמו נורווגיה או בריטניה אבל הן לא השתוו בעוצמתן לאתגר הטורקי.
משום כך החלטתי להפר את עוצר הנסיעות שלי פעם נוספת, ולהגיע בחורף 2009 לכינוס הדו שנתי של קרן המטבע הבינלאומית באיסטנבול. למען האמת, הכינוס כשלעצמו עניין אותי כשלג דאשתקד. מטרתי האמיתית היתה לנצל את ההזדמנות על מנת לנטרל מבעוד מועד את המוקש הטורקי.
איש המפתח לעניין זה היה עלי באבקן, סגן ראש הממשלה ושר האוצר של טורקיה, שהיה המארח הרשמי של הכנס. תקוותי היתה שלמרות הידרדרות היחסים בין המדינות, בתור מארח שנפגש במהלך הכנס עם שרי אוצר רבים מכל העולם, הוא יתקשה להשיב בשלילה על בקשתי לפגישה.
במהלך פגישתנו, שהתקיימה בארבע עיניים, סיפרתי לו על נחישותנו לצרף עוד באותה שנה את ישראל ל-OECD, ואף שיתפתי אותו, בגילוי לב בחששותיי בנוגע לטורקיה. הזכרתי לו את התקרית הקשה שהתרחשה זמן קצר קודם לכן בין נשיא מדינת ישראל שמעון פרס, לבין מנהיג טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, כאשר האחרון נטש בזעם את הבמה שעליה ישב עם פרס בכנס שהתקיים בדאבוס שבשווייץ.
אני מקווה שאתה זוכר שאתה חייב לי, אמרתי לבאבקן.
באבקן קלט מיד על מה מדובר: "אתה מתכוון לסיוע שנתת לי בקונגרס האמריקאי בתקופתי כהונתי כשר החוץ?"
ואכן, כמה שנים קודם לכן, בתקופת ירח הדבש שבין טורקיה לישראל, ביקש באבקן במהלך ביקורו בארץ להיפגש עמי לארוחת צהריים במזנון הכנסת. בתקשורת פורסם באותו זמן שאני אמור לצאת לוושינגטון בשבוע הבא בראש משלחת של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת שכללה גם את יוסי ביילין, אביגדור יצחקי וישראל חסון ושנקבעו לנו פגישות עם סגן נשיא ארצות הברית דיק צ'ייני, ועם ועדת יחסי החוץ בקונגרס שבראשה עמד ידידי אליוט אנגל.
באבקן סיפר לי שאותה ועדה דנה כעת בשאלה, האם להמליץ לקונגרס להגדיר את טבח הארמנים בשלהי מלחמת העולם הראשונה בתור רצח עם, או אפילו שואה, והאם ניתן להשוותו לשואת העם היהודי. הוא ביקש שנסביר לאמריקאים כי ההשוואה לשואה חוטאת לאמת ההיסטורית, מכיוון שטורקיה מעולם לא הקימה מערכת מתוכננת ושיטתית של השמדת עם כפי שעשתה גרמניה הנאצית. בנוסף, הוא ביקש שנאמר להם שאין זה הזמן המתאים לזעזע את יחסיהם עם טורקיה, בזמן שהברית המשולשת של ארצות הברית, טורקיה וישראל, מהווה משקל נגד לתוקפנות האיראנית.
אכן, היו זמנים.
זמנים שבהם התע"ש הישראלי השביח את הטנקים הישנים של טורקיה, ומטוסי חיל האוויר התאמנו בשמי טורקיה בצוותא עם חיל האוויר הטורקי.
"אם תעשה זאת", אמר באבקן, "אהיה חייב לך בגדול! ואם תשכנע את ידידיך חבר הקונגרס אליוט אנגל להסכים להיפגש איתי, זה בכלל יהיה מצוין".
השבתי לו, שמצד אחד אין זה מתפקידנו ללמד את חברי הקונגרס על ההיסטוריה של טורקיה או על הסוגיה הארמנית אך, מצד שני, אין לנו בעיה לתאר בפניהם את השת"פ הביטחוני המוצלח שבין טורקיה לישראל, ואת חשיבותו לשמירת הביטחון והיציבות באזור.
עכשיו, כך אמרתי לו באיסטנבול, הגיע תורי לבקש את עזרתך בנושא מסוים, שחשוב לי מאוד: שלא תכשילו את הצטרפותנו ל-OECD. בוא ונסכים בינינו שנערוך הפרדה בין סוגיית הצטרפותה של ישראל לארגון לבין מכלול היחסים שבין המדינות.
"אתה גובה ממני את חובך בריבית דריבית!" מחה באבקן בחיוך, אבל נתן לי את מילתו. הוא רק ביקש שנשתדל לשמור את סוגיית הצבעתה של טורקיה בפרופיל תקשורתי נמוך, על מנת שלא לעורר דובים מרבצם. "אני חייב לומר לך ביושר", הדגיש, "כי במידה שאקבל מארדואן הנחיה להצביע נגדכם, לא אוכל להמרות את פיו. אבל אני נותן לך את מילתי, שככל שהעניין יישאר תלוי ועומד בידיים שלי טורקיה תצביע בעד הצטרפות ישראל".
בינואר 2010 הגיע גוריה לישראל לביקור בן שלושה ימים עם משלחת גדולה, ואנחנו ארגַנו לו ביקור מארץ האגדות. פגישות עם נשיא המדינה שמעון פרס, ראש הממשלה נתניהו, שר החוץ ליברמן, והנגיד סטנלי פישר השתתפות בישיבה מיוחדת של הקבינט הכלכלי חברתי של הממשלה וסיורים מעניינים. בערב האחרון אירחתי את המשלחת לארוחה חגיגית בגן של מלון הר ציון בירושלים, כשמעלינו נשקפות חומותיה המוארות והמרשימות של העיר העתיקה.
במהלך שהותו בארץ ניצלתי את ההזדמנות כדי לשוחח עם גוריה מספר פעמים ביחידות, על מנת לגבש עמו את האסטרטגיה המתוחכמת שתאפשר סוף סוף את קבלת ישראל לארגון, למרות כל הלחצים וההתנגדויות שלהם ציפינו.
בסיום הביקור נפרד ממני גוריה בחיבוק גדול ואמר: "אני חייב להודות לך על הביקור המרתק והמעניין ביותר שהיה לי אי פעם במדינה כלשהי. בעוד ארבעה חודשים ייפול הפור ואנחנו נדאג לכך שהפעם הוא ייפול על הצד הנכון".
במהלך הזמן שנותר צצו לנו בוועדות המקצועיות כמה מכשולים, בעיקר מכיוונן של נורווגיה ובריטניה. לבקשתי טס גוריה לאוסלו וללונדון על מנת לפתור בשבילנו את הבעיות. כאשר נוכח, כמה שבועות לאחר ביקורו בלונדון, כי משרד החוץ הבריטי ממשיך להערים עלינו קשיים חדשים חדשות לבקרים, הוא הציע לי לבקש מ"ידידינו האמריקאים" שירככו את "ידידיהם הבריטים".
סגן שר החוץ האמריקאי, יהודי יקר ששמו ג'ייקוב לו שכיהן בהמשך גם כשר האוצר של אובמה, ומונה בהמשך גם לשגריר ארה"ב בישראל התגייס למשימה בהתלהבות והוציא למשרד החוץ הבריטי את הכרטיס האדום. מרגע זה ואילך חדלו הפאולים מלונדון.
כך הלכנו והתקרבנו אל המועד הקובע: הצבעת נציגי המדינות על הצטרפותנו, שנקבעה ל-10 במאי 2010.
אבל כיצד ניתן היה להבטיח שכל 31 המדינות יתמכו פה אחד בקבלת ישראל ואף לא אחת תתנגד או תבקש לדחות את ההצבעה? זאת, במיוחד לאור הלחצים הכבדים שהופעלו נגד קבלתנו מהעולם הערבי, ובמיוחד מהרשות הפלסטינית ולאור העובדה שבכמה ממדינות אירופה כיהנו באותה עת ממשלות שמאל שהיו קשובות עד מאוד לפלסטינים, ואף השמיעו ביקורת קשה על מדיניות ההתנחלות בשטחים.
התכסיס הדיפלומטי שגיבשנו במהלך ביקורו של גוריה בארץ היה, שבמקום לדון ולהצביע על מדינת ישראל בנפרד, הוא והנהלת הארגון ידאגו לכך שהפעם כך ירצה הגורל תגענה לקו הגמר שלוש מדינות יחדיו. המדינות שנבחרו לסלול את דרכנו ל-OECD, ללא ידיעתן, היו סלובניה ואסטוניה שכבר היו מצויות בתהליך הבחינה לקראת הצטרפות לארגון. כל שנדרש כעת היה לזרז קצת את התהליכים, ואולי גם לעשות להן כמה הנחות על מנת לוודא שהן תגענה לגמר בדיוק ביחד איתנו. כיוון שהקבלה לארגון אמורה להיקבע אך ורק על פי קריטריונים מקצועיים אובייקטיביים, ומאחר שהצוות המקצועי בראשותו של גוריה ימליץ בדיון על קבלת שלוש המועמדות באופן דומה יהיה זה ממש בלתי אפשרי, כך חשבנו לעצמנו, לתמוך בשתיים ולהתנגד לשלישית. ליתר ביטחון, ביקשנו מג'ייקוב לו וגורמים נוספים בארה"ב, שיבהירו בדקה ה 90 לכמה מהמדינות הבעייתיות, כי דחיית ישראל תגרור עמה בגלל האובייקטיביות המתבקשת גם את דחייתן של אסטוניה וסלובניה.
הבונוס הנוסף של התרגיל הקצת ממזרי הזה היה, שמרגע שסלובניה ואסטוניה קלטו כי קבלתן לארגון נכרכה מעשה פלאים דווקא עם קבלתה של מדינת ישראל, הן הפצירו בידידותיהן האירופאיות שלא להכשיל את ההצבעה. כך הפכו המדינות הללו ללוביסטיות הכי נמרצות שהיו לנו באירופה אי פעם.
ואכן, ב-10 במאי 2010, נשמע בארצנו הקטנה, ובעוד שתי מדינות זעירות, משק כנפיה של ההיסטוריה.
לראשונה מאז הקמתו של ה-OECD נתקבלו שלוש מדינות במכה אחת!
אני, שבמועד ההצבעה הייתי אמור להיות בעיצומו של ביקור עבודה בסין, חששתי כי בהיעדרי מהארץ לא אזכה לקרדיט המגיע לי על חלקי בהשלמת המשימה. חששתי שראש הממשלה נתניהו והנגיד סטנלי פישר, שהיתה להם ללא ספק לאורך השנים תרומה משמעותית משלהם להצלחת המהלך, יכנסו מסיבות עיתונאים בהיעדרי, ויבשרו את הבשורה הנפלאה לעם בציון במקומי.
האם יש סיכוי, תהיתי ביני לבין עצמי, שהם ייזכרו בקיומי בעת שהותי בניכר?
סיפרתי לידידי, אנחל גוריה, כי למרות הערכתי העצומה לראש הממשלה ולנגיד, אני מתרשם שבחלוקת הקרדיטים הם נוטים לעתים לדמנציה. לכן סיכמתי איתו, שאקבל את הבשורה המשמחת על תוצאות ההצבעה באופן מיידי, עוד לפני נעילת הדיון ויציאת 31 המשלחות מהחדר, ולפחות כשעה לפני פרסומה של ההודעה הרשמית. כך ארגנתי לי "פור" שיאפשר לי לבשר במו פי את הבשורה המשמחת לאזרחי ישראל מבייג'ין.
על מנת להתגבר על פערי השעות בין סין לישראל, אף הקלטתי, טרם יציאתי מהארץ, ריאיון מקיף לרגל קבלתנו לארגון המדינות המפותחות עם קרן מרציאנו מחדשות ערוץ 2, שישודר בפתח מהדורת החדשות במועד המתאים.
ואכן, ב-10 במאי 2010, בשעה 12:00 בצהריים לפי שעון ישראל, דיווחו כלי התקשורת בארץ ובעולם על הבשורה שהגיעה זה עתה מפריז דרך סין: ישראל הצטרפה ל-OECD!
כך, למשל, נפתח הדיווח באתר "גלובס", ששיגרו אדריאן פילוט ולילך ויסמן שהתלוו אלינו לביקורנו בסין:
ברוכה הבאה: ישראל התקבלה ל-OECD! נציגי 31 המדינות החברות בארגון הצביעו פה אחד בעד ישראל. עם ישראל הוזמנו להצטרף גם אסטוניה וסלובניה. דקות לפני ההחלטה קיבל שר האוצר שטייניץ, השוהה בבייג'ין, הודעת טקסט מפריז: "ברכות! הושלם בהצלחה".
"זהו יום חג לישראל!" אמר שר האוצר. "ישראל מקבלת כיום חותמת רשמית שהיא אחת מהמדינות המפותחות בעולם".
במסיבת עיתונאים בירושלים, שהתקיימה כמה שעות לאחר מכן, אמר נתניהו: ישראל הצטרפה למועדון העילית של כלכלות העולם. אני מבקש להודות לשר האוצר יובל שטייניץ [זכר אותי!], לנגיד סטנלי פישר, לשר התמ"ת פואד בן אליעזר, לשר החוץ אביגדור ליברמן, שפעלו לקדם את היעד. להצטרפות ישראל ל-OECD חשיבות אסטרטגית לתהליך מיצובה של הכלכלה הישראלית ככלכלה מפותחת ומתקדמת, ולמשיכת השקעות בינלאומיות.
הנגיד סטנלי פישר פרסם אף הוא הודעה חגיגית: ההחלטה לצרף את ישראל לארגון היא אבן דרך חשובה בהשתלבות ישראל בכלכלה הגלובלית, מבטאת את מחויבות ישראל לעמוד בסטנדרטים בינלאומיים מתקדמים, מחזקת את ביטחון המשקיעים לגבי מעמדו של המשק הישראלי, וצפויה לתרום להשקעות במשק.
המלחמה נגד הסכם הגרעין מול איראן
"תאר לעצמך מצב דמיוני, שבו נציגיה של מעצמה ידידותית לישראל נפגשים עם האיראנים אי שם בחשאי למשל בעומאן מבלי ליידע אותנו", אמרתי לבן שיחי. "ובנוסף, תאר לעצמך, כי ביכולתנו לסייע לידידינו להתכונן טוב יותר למפגשים הללו בזכות המודיעין שיש לנו על איראן אלא שלדאבון לבנו, אנו מנועים מלהציע להם את עזרתנו, מכיוון שלשיטתם איננו אמורים לדעת מכל העניין. האם אתה מתאר לעצמך כמה מתסכל זה יכול להיות?"
שיחה זו התרחשה במהלך ביקורי הראשון בוושינגטון בכובעי החדש כשר המופקד על הנושא האיראני. סגן שר החוץ האמריקאי ביל ברנס חייך במבוכה מתחת לשפמו.
"אז אני מבין שזו דרכך להודיע לי שבישראל מודעים למפגשים שלי בעומאן?" שאל ברנס, "כנראה שטעינו שלא עדכַּנו אתכם מבעוד מועד. אחרי הכול, זה קצת טיפשי להסתיר מכם את מה שתגלו ממילא..."
"אבל בכל מקרה הרשה לי להבטיח לך, ידידי היקר, שמה שקרה בעומאן בתחילת 2013 היה אירוע חד פעמי. האמן לי, יובל זה בסדר שאקרא לך 'יובל'? שממילא התכוונו לעדכן אתכם על המפגשים הללו בזמן הקרוב. אתכם ואת שותפינו הבריטים שהרי אנחנו מחשיבים את ישראל ואת בריטניה לבעלות בריתנו המודיעיניות הקרובות ביותר".
ומדוע שלא אאמין לך? השבתי לו בחיוך, שהרי את הבריטים כבר עדכנתם לפני כשבוע...
ברנס חזר וחייך במבוכה תחת שפמו.
האם אתה זוכר את פגישתנו הראשונה שהתקיימה לפני כעשר שנים? שאלתי אותו. כי מה שאני זוכר הוא שהדבר הראשון שאמרת לי הוא לא להיעלב בגלל נטייתך, ביל זה בסדר שאקרא לך "ביל"? לדבר ישר לעניין. לדבר באופן שמכונה אצלנו בישראל "דיבור דוגרי". אז תרשה גם לי, ביל, לדבר איתך "דוגרית". אנחנו, בישראל, כבר יודעים שאתם מתכוננים להיכנס בקרוב למשא ומתן מול איראן, ביחד עם יתר החברות בקבוצת ה P5+1 (חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון: ארצות הברית, בריטניה, צרפת, רוסיה, וסין, בתוספת גרמניה). ואנחנו מבינים שהמסלול החשאי בעומאן נועד לסלול את הדרך למגעים הגלויים. אז המינימום שאנחנו מבקשים מכם, בתור בעלי בריתכם המודאגים בטירוף, שתקיימו איתנו דיאלוג רציני במקביל.
אתם צריכים להבין, שמבחינתנו איום הגרעין הוא איום קיומי נתתי לו כדרכי בקודש איזו "הרצאונת קטנה" איום שלא ידענו כדוגמתו מאז מלחמת העולם השנייה. הדיבורים של חמינאי ואחמדינג'אד על מחיקת ישראל מהמפה מזכירים לכל יהודי באשר הוא את השואה. לכן אנחנו מצפים מכם שבעניין חשוב זה תראו את עצמכם כנציגי ישראל לשיחות. ומאחר שמוניתי לאחרונה למחזיק התיק האיראני, הוספתי, אז תצאו מהנחה שבתקופה הקרובה תצטרכו לסבול אותי לא מעט.
"כל מה שאמרת מקובל עלי", ענה ברנס, "וכבר אמרתי לך שהמפגשים החשאיים בעומאן היו בגדר חריג. הנשיא אובמה התחייב בפניכם במהלך ביקורו בירושלים לשקיפות מלאה בנושא ואנחנו נדאג לקיים את הבטחתו. מה גם, שהדיאלוג איתכם, לאור המידע הרב שיש לכם בנושא האיראני, רק יחזק אותנו במשא ומתן".
פגישתי הבאה היתה עם תת שרת החוץ היהודייה ונדי שרמן, שמונתה בהמשך ליושבת הראש של המשלחת האמריקאית למשא ומתן עם איראן.
עמדתנו היא, הדגשתי בפניה, שהסכם עם איראן צריך להיות דומה למודל הלובי: כפי שדרשתם מלוב לפרק את תעשיית הגרעין שלה כך אתם צריכים לדרוש מאיראן. אם תסתפקו רק בעצירת התקדמותה של איראן לגרעין, הזהרתי, מבלי להסיג אותה לאחור, ההשלכות יהיו קשות: ראשית, בשלב זה או אחר האיראנים ינצלו איזשהו משבר בינלאומי, או איזשהי מערכת בחירות בארצות הברית, ויום בהיר אחד הם יקפצו לפצצה. ושנית, בסופו של יום, כך הזהרתי, במקום לרסן את הפצת הנשק הגרעיני אתם עוד עלולים לגרום במו ידיכם למרוץ חימוש גרעיני במזרח התיכון. כי כיצד תמנעו ממצרים, מסעודיה, מאלג'יריה, או מטורקיה, את מה שתאפשרו לאיראן? כיצד תסבירו שמה שיותר לאייתוללות מטהרן ייאסר על המשטרים הפרו מערביים שלהן?
חזרתי לארץ מרוצה ומודאג.
מרוצה מהדיאלוג.
מודאג מהתמונה הכללית.
בהתייעצות שהתקיימה אצל נתניהו לאחר חזרתי לארץ הוחלט להבליט בתקשורת העולמית את העובדה, שאיראן גרעינית תאיים לא רק על ישראל והמזרח התיכון אלא גם על אירופה ובהמשך גם על ארצות הברית. ואולם השימוש הנרחב שהתחלתי לעשות בכישלונה של ארצות הברית בבלימתו של הגרעין הצפון קוריאני, עורר בדיון מחלוקת עזה. עמדת המל"ל היתה שאני עלול להעכיר את האווירה, "ומוטב שלא לזרות מלח על הפצעים". ראש המל"ל, האלוף יעקב עמידרור, הזכיר כי חלק מהאנשים, ובמיוחד ונדי שרמן, היו מעורבים בכישלון הזה באופן אישי.
בעניין זה התייצבתי על הרגליים האחוריות: זה הקלף הכי חזק שיש לנו! אמרתי לביבי, כי זו הדוגמה הכי טובה להסכם רע עם סוף מר. אנחנו צריכים לגרום לכך, שחברי סנאט וקונגרס ידרשו מאובמה ואנשיו להסביר להם, במה ההסכם עם איראן טוב יותר מאשר ההסכם המחורר עם צפון קוריאה.
לבסוף אימץ נתניהו את עמדתי, ולעתים אף השתמש בדוגמה הצפון קוריאנית בעצמו.
מיד בסיום ההתייעצות ניצלתי את נאומי בכנס הסייבר הבינלאומי של "ישראל דיפנס", כדי להזהיר את ארצות הברית ואת הקהילה הבינלאומית בהתאם לקו ההסברה החדש:
הגרעין האיראני משנה את כללי המשחק. מדובר בברבור שחור אשר ישנה לא רק את מצבה של ישראל, אלא גם את מצבו של המזרח התיכון, ואת מצב העולם כולו. שלא כמו צפון קוריאה במקרה האיראני אנחנו לא מדברים רק על "מדינה גרעינית", אלא על האפשרות להופעתה של "מעצמה גרעינית" חדשה.
במתקן בנתנז מחזיקה כיום איראן כ-12 אלף צנטריפוגות, והוא מתוכנן להכיל בעתיד 54 אלף צנטריפוגות. מצב שיאפשר להעשיר מספיק אורניום על מנת לייצר 20 עד 30 פצצות אטום בשנה. כבר כיום יש לאיראן טילים בליסטיים שמכסים חלקים נכבדים מיבשת אירופה, והיא עושה מאמץ לפתח "משגר לוויינים", שזהו שם קוד לטילים בין יבשתיים שיאיימו גם על ארצות הברית.
ואולם אף שהוטל עלי להוביל את המהלכים בנושא האיראני, ולמרות דחיפותו המובנת מאליה של הנושא ראשית דבר נאלצתי להתעמת עם כל הגורמים והאישים שראו את עצמם כמופקדים על הנושא האיראני, והללו היו לא מעטים.
מדרך הטבע, איש מהם לא התנדב לוותר על סמכויותיו ולפעול בכפיפות לשר החדש. השר שזכה לשאת את התואר הארוך ביותר בממשלה: "השר לעניינים אסטרטגיים, לשירותי המודיעין, ליחסים בינלאומיים, ולענייני הוועדה לאנרגיה אטומית". תואר שמשמעותו מבחינתם היתה: "השר לענייני כלום ושום דבר".
הראשונים שמיהרו להזדעק כנגדי היו אנשי משרד החוץ, שטענו, שמי שאמור להוביל את המערכה המדינית בסוגיה האיראנית הוא הפתעה! הפתעה! משרד החוץ בכבודו ובעצמו.
"אם בארצות הברית מי שמוביל את הנושא הוא שר החוץ קרי, ביחד עם ברנס ושרמן", כך אמרו, "אצלנו זה אמור להתבצע באותה מתכונת". העובדה שבישראל לא היה באותה שעה שר חוץ (אלא רק סגן השר זאב אלקין), והעובדה שעמדתי למלא את הפונקציה הזו מתוך משרד ממשלתי אחר, רק הגבירה את זעמם.
כך קרה, שמפגישת ההיערכות הראשונה שלי נעדר ראש האגף לעניינים אסטרטגיים במשרד החוץ ג'רמי יששכרוף. לפגישות הבאות הוא כבר "התגנב בשושו" כדי שלא להרגיז את חבריו במשרד.
אבל הדבר הבלתי ייאמן באמת היה, שוועד עובדי משרד החוץ לא, זו לא טעות: ועד העובדים, בגיבויה של ההסתדרות הכללית אסר על עובדי משרד החוץ לשתף פעולה עם "המשרד ההזוי", כלשונם, ועם הדוקטור המבולבל שעומד בראשו. "זהו משרד החותר תחת העשייה המקצועית של משרד החוץ", טען הוועד בהודעה רשמית לתקשורת, "והמהווה סכנה לביטחון הלאומי של מדינת ישראל".
במילים אחרות: ועד העובדים הוא שיחליט, במקומן של הממשלה והכנסת, מי יוביל את הטיפול בסוגיית הגרעין האיראני.
הם לא יודעים, שאלתי את עצמי, שהסמכות לבטל את שיקול הדעת של הממשלה והכנסת כבר נתפסה מזמן על ידי בית המשפט העליון?
אם זו לא היתה המדינה שלנו היינו צוחקים.
אבל אז זה לא הצחיק אותנו כלל וכלל.
כי מיד לאחר שהוזמנתי על ידי שרי החוץ של שש המעצמות להציג להם את השגותינו בעניין המשא ומתן זאת ביחד עם הצוות הבין משרדי שגיבשתי, שכלל את זוהר פלטי מהמוסד, את פרופ' אלי וקסמן ממכון ויצמן ומהוועדה לאנרגיה אטומית, ונציגים בכירים מהמל"ל ואמ"ן החליט ועד העובדים שלא די בהימנעות מלשתף עמי פעולה, אלא שיש לטרפד באופן אקטיבי את המפגשים שנקבעו לי בחו"ל. לכן הם סירבו לטפל בוויזות שלי ושל חברי המשלחת, אסרו על עובדי השגרירויות בכל העולם לטפל בסידורי ההסעה והלינה שלנו, ואפילו ניסו להשפיע על השב"כ בניסיון לטרפד את פעילותה של יחידת האבטחה שליוותה אותנו בחו"ל.
במצוקתי פניתי לראש המוסד, תמיר פרדו, שמשחקי הכבוד ומשיכות החבל בין שני המשרדים הממשלתיים עניינו אותו כקליפת השום. כך קרה, שבמשך השנה הקריטית ביותר לניהול המערכה המדינית נגד הגרעין האיראני, נאלצנו להיעזר בשירותיו הטובים של המוסד לא רק לצורכי מודיעין, כי אם גם לשם ארגון נסיעותינו לחו"ל.
אלא שמעז יצא מתוק.
לא חלפו שבועות אחדים ונוכחנו לדעת, שרק טוב יוצא לנו מהחרם. ראשית, התחלנו להבין, כי הבירוקרטיה הלוגיסטית של המוסד גמישה פי כמה מזו של משרד החוץ. שנית, התחלנו לראות, כי עצם העובדה שנאלצנו לעבוד ישירות מול לשכותיהם של שרי החוץ במדינות השונות ללא תיווכם המסורבל של השגרירויות וללא ההדלפות המסורתיות שלהם לתקשורת, רק הקלה עלינו בביצוע משימותינו.
"שרק יימשך כך", אמרנו לעצמנו.
לעולם לא אשכח, אפוא, את הבוקר שבו נכנסו לחדרי בפנים עגומות המנכ"ל קופרווסר, המשנה יובל וולמן, וראש המטה סיוון דטאוקר.
מה קרה? שאלתי בדאגה.
"יש לנו בשורה לא נעימה". אמרו השלושה, "ועד העובדים של משרד החוץ הודיע על סיומו של החרם".
הם שוב נגדנו? שאלתי בצער.
"לדעתי", המשיך קופר באותו הקו, "ההחלטה על הפסקתו של החרם מהווה התנכלות חמורה בהרבה מההחלטה על הטלתו".
"אז מה אתה אומר, יובל", צחקה סיוון, "אולי נבקש מהם להשהות בכמה חודשים את ההחלטה שלהם על ביטולו של החרם?"
למה לא? צחקתי, אולי נסביר להם שאנחנו זקוקים לתקופת הסתגלות למצב החדש?
"אולי נסביר להם שהחרם שלהם תורם תרומה משמעותית לביטחון המדינה?" התבדח וולמן, המכונה "וולוי", שנסחף הפעם לאווירה המבודחת למרות הרצינות התהומית שאפיינה אותו בדרך כלל.
"זה לא יעזור לנו", ענה קופר, "הטמבלים במשרד החוץ התחילו סוף סוף לקלוט, שהדרת רגלם מהמערכה המדינית מול איראן הופכת אותם לעוד פחות רלוונטים מאשר בדרך כלל. אבל יש לי רעיון אחר", המשיך כאשר חיוך ממזרי נמתח על פניו: "אולי נמציא איזו פרובוקציה טובה, שתרגיז אותם עד כדי כך שבחמת זעמם הם יחדשו את החרם?"
"יש לי! יש לי!" קרא וולמן, "אולי נוציא הודעה לתקשורת שאומרת שמשרד החוץ הוא זה שהפך למיותר, ושהגיע הזמן לבטלו?"
"יש לי! יותר טוב!" התפרעה סיוון, "אולי וולמן ואני נתגנב בלילה עם סולם, ונתלה על התרנים שניצבים בחזית משרד החוץ דגלים עם סמל המשרד שלנו?"
התגלגלנו מצחוק.
האמינו לי, ניסיתי להסדיר את נשימתי, שהכותבים של סדרת הטלוויזיה הבריטית "יס מיניסטר" היו לוקחים את הקטע שהתרחש כאן עכשיו ומכלילים אותו בסדרה מבלי לשנות דבר. אבל לפני שעוברים לסדר היום אני חייב לספר לכם, שהחששות שלנו שניאלץ לשוב ולהשתמש ב"שירותיו הטובים" של משרד החוץ, כולל שירותי ההדלפה המפורסמים שלו, מזכירים לי את האופן שבו תיאר הנרי קיסינג'ר בספרו "שנותי בבית הלבן" את מאמציו להסתיר ממשרד החוץ האמריקאי, ומשר החוץ ויליאם רוג'רס, את הביקור החשאי שלו בסין בתור יועצו של הנשיא ריצ'רד ניקסון ב-1971. ביקור שסלל את הדרך לביקורו של ניקסון בסין ולכינון היחסים הדיפלומטיים בין שתי המעצמות. ואז ציטטתי בפניהם את הקטע הבא:
מי שלא שותפה בהכנות לביקור החשאי שלנו בסין היתה מחלקת המדינה. זאת מפני שהמחשבים שלה מפיצים אוטומטית את המברקים הרגישים ביותר לכל פינות הבניין; ובגלל שהדיפלומטים שלה חיים על החלפת ידיעות זה עם זה. לכן חתר כל נשיא בעת המודרנית להשתמט משיתופה של מחלקת המדינה.
הגורם הבא שניסה להערים עלינו קשיים היה משרד הביטחון, בניצוחו של מיודענו בוגי יעלון. האמת היא שההתנכלות הזו דווקא נחתה עלינו בהפתעה. זאת מכיוון שזכרנו היטב כיצד יעלון, שכיהן בעצמו בתור השר לעניינים אסטרטגיים עד 2013, רתח מזעם בכל פעם ששר הביטחון הקודם, אהוד ברק, נמנע מלסייע לו במילוי תפקידו.
המקרה הידוע ביותר היה כאשר נתניהו נענה לבקשתו של יעלון להטיל עליו לקיים דיוני הכנה לקראת משט המרמרה לרצועת עזה ב-2010. משט שהסתיים בתשעה מפגינים הרוגים, בעשרה חיילים פצועים, ובניתוק כמעט מוחלט של יחסינו הדיפלומטים עם טורקיה. לזכותו של יעלון חייבים לציין, שהוא היה היחידי מחברי הקבינט המצומצם שהתריע כי הפעם לא מדובר בעוד משט מתגרה שייעצר בקלות על ידי חיל הים אלא באירוע משמעותי בהרבה. הבעיה היתה, ששר הביטחון ברק מנע, לטענתו, מבכירי צה"ל להגיע לדיונים שיזם. ויעלון, שלא החמיץ מעולם הזדמנות להיעלב, נפגע כמובן עד עמקי נשמתו. וכשיעלון נעלב הכול מותר! בעלבונו המר הוא רץ לקטר למבקר המדינה, וזה הוציא דוח ביקורת קטלני כלפי ברק ונתניהו גם יחד.
אלא שכעת, בעודו נח לו על זרי הדפנה במרומי לשכתו המפוארת של שר הביטחון בקומה ה 14 בקריה, הוא הזדרז לשכוח את מה שעבר עליו עד לא מזמן בתור שר זוטר. לא עבר שבוע ממועד חילופי התפקידים, והוא כבר ניצל את מעמדו בתור שר ביטחון כדי לנסות ולשבש את יכולתי לתפקד בתור יורשו כשר לעניינים אסטרטגיים.
כך קרה, שבישיבה הראשונה שכינסתי בנושא הגרעין האיראני הופיעו נציגים בכירים מטעם המוסד, מהוועדה לאנרגיה אטומית, ומהמל"ל. ומי לא בא?
נציג המודיעין בצה"ל.
נזכרתי ב"פקודת השתיקה" שהנחית בזמנו יעלון הרמטכ"ל על קצין המודיעין האומלל, שנשלח להתייצב בפני ועדת החוץ והביטחון. אמרתי לעצמי שאין חדש תחת השמש.
קראתי למנכ"ל המשרד תא"ל (מיל') קופר, שמונה על ידי יעלון לתפקיד ונחשב לאיש אמונו, וביקשתי ממנו לברר אצל הבוס הקודם שלו: מדוע נעדרו נציגי אמ"ן מהישיבה?
התשובה שקיבל היתה כי יעלון נזקק ל"שבוע עד עשרה ימים" של התראה מראש, כדי שיהיה סיפק בידו "לבחון ולאשר" כן, כן, "לבחון ולאשר" היה הנוסח את צדקת השתתפותם של קציני צה"ל בדיונים המתקיימים במשרדי ממשלה אחרים.
קבענו אפוא ישיבה נוספת עשרה ימים קדימה, על מנת להבטיח ש"הסיפק יהיה בידו". והנה הפלא ופלא! הפעם הזו הגיע נציג מאמ"ן! רק שהיה זה קצין זוטר וחסר ניסיון בדרגת סרן, שהתקשה להרים תרומה משמעותית לדיון.
בשלב זה פניתי לגננת הלאומית וביקשתי ממנה לזמן אותי ואת בוגי ללשכתה בתום ישיבת הממשלה. רק שהפעם לא קראו לגננת "רובי" אלא "ביבי". הזכרתי לבוגי, בנוכחותו של ביבי, כיצד הוא רתח מזעם בכל פעם ששר הביטחון הקודם התעלם מהמשימות שהוטלו עליו כשר לעניינים אסטרטגיים ומנע מקציני צה"ל לשתף איתו פעולה, ואיך בשיחת החפיפה שלנו הוא התלונן בפני על הקש והגבבה שאכל מידיו של אהוד ברק. דרשתי ממנו לפעול על פי העיקרון של "נאה דורש נאה מקיים".
המפגש עם הגננת הוליד תוצאות. לישיבה הבאה כבר הגיעו קצינים בכירים מאמ"ן ובראשם תא"ל אורן סתר, שמרגע זה והלאה המשיך ללוות את כל הדיונים ולהצטרף לכל המפגשים שלנו ברחבי העולם ללא טענות ומענות.
הגורם השלישי שהתגלה כאגוז קשה לפיצוח היתה המועצה לביטחון לאומי. מי שריכז, באופן רציני ומקצועי ביותר, את הטיפול המדיני בנושא האיראני עד לליהוקי לתפקיד, היה ראש המל"ל האלוף (מיל') יעקב עמידרור. כעת הוא התקשה, באופן טבעי, להשלים עם העברת שרביט ההובלה בנושא אלי ואל משרדי.
בנובמבר 2013 החליף יוסי כהן את עמידרור כראש המל"ל, אבל גם זה לא פתר את הבעיה. נהפוך הוא: הסוכן החשאי, הנודע בכינוי "הדוגמן", הניח כי בתור מי שכיהן עד לאחרונה בתור המשנה לראש המוסד, הוא זה שצריך להוביל את הנושא האיראני. גם הפעם נאלצתי לבקש מהגננת הלאומית להכניס סדר בעניינים.
אף על פי כן, ולמרות מסלול המכשולים והמהמורות האינסופי שניצב בדרכנו, בתוך שבועות ספורים מצאנו את עצמנו בתוך מרתון מטורף של עשרות פגישות, ביקורים ודיונים, מול ארבע מעצמות המערב.
אך טבעי הוא שהפרטנרים העיקריים שלנו היו האמריקאים, ומרבית הפגישות התקיימו עם ונדי שרמן וצוות המשא ומתן הנרחב שלה, בירושלים או בוושינגטון. בנוסף, הקפדתי בכל ביקור שלנו בוושינגטון לבקר גם במטה ה CIA בלאנגלי כדי להיפגש עם ראש הארגון ג'ון ברנן, וכך גם במטה ה DNI (מפקדת המודיעין הלאומית) כדי להיוועד עם ראש הארגון הגנרל ג'יימס קלאפר. מאחר שקלאפר וברנן שימשו כיועצי המודיעין של הנשיא אובמה ושל הממשל כולו קיוויתי שהֲבָנָתָם את עמדתנו תסייע לנו בבית הלבן ובמחלקת המדינה.
גם שלושת שרי החוץ האירופאים שהשתתפו במשא ומתן מול איראן ויליאם הייג מבריטניה, לורן פביוס מצרפת, וגידו וסטרוולה מגרמניה נתגלו כפרטנרים רציניים וידידותיים מבחינת ישראל. זאת, לעומת הרוסים והסינים, שלא גילו יותר מדי אכפתיות. במהלך קיץ וסתיו 2013 נפגשתי עם כל אחד מהארבעה מספר פעמים, ובמהרה התפתחו בינינו יחסי ידידות שאפשרו דיאלוג פתוח וכן.
ואולם אז צצה בעיה חדשה שהתקשנו להתמודד עמה: הופעתו על הבמה של נשיאהּ החדש, והמתון לכאורה, של איראן, חסן רוחאני.
הקיצוניות הרטורית של קודמו בתפקיד הנשיא, מחמוד אחמדינג'אד שהבטיח בכל הזדמנות להשמיד את "השטן הקטן" ישראל, לפגוע ב"שטן הגדול" ארצות הברית, ותמך בהכחשת השואה באורח פומבי דווקא שיחקה לטובתנו בזירה הבינלאומית.
אלא שנשיאה החדש של איראן הוציא את המונח "שטן" מהלקסיקון, הפסיק להכחיש את השואה, ופתח במה שכונה על ידי נתניהו בשם "מתקפת חיוכים".
"במקרה שלא שמתם לב", נהג רוחאני להסביר לשומעיו, "הרפובליקה האסלאמית של איראן היא ביסודה מדינה שוחרת שלום שאינה מסוגלת לפגוע בזבוב".
הקרב ההסברתי על תדמיתה החדשה של איראן ועל הלגיטימיות שלה בקהילה הבינלאומית הגיע לשיאו במהלך עצרת האו"ם בספטמבר 2013, כאשר עיני העולם כולו היו נשואות לנאומיהם של שלושה מנהיגים: נשיא ארצות ברית ברק אובמה, נשיא איראן חסן רוחאני, וראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו.
מה שהעצים את תחושת החירום אצלנו היתה העובדה, שהפורום של שש המעצמות היה אמור לקיים במהלך העצרת בניו יורק ישיבת משא ומתן ראשונה מול האיראנים, במטרה לנסות ולהגיע להסכם ביניים בתוך כמה שבועות.
אף שנתניהו היה אמור להגיע לניו יורק רק לקראת נאומו, שנדחק משום מה לשבוע השני של הכנס אני הגעתי לשם מיד עם פתיחתו כדי לנצל את ההזדמנות לפגישות נוספות עם שרי החוץ של חלק מהמעצמות ועם נשיא האו"ם, באן קי מוּן, וכדי שאוכל להגיב על המקום לנאומו הצפוי של הנשיא רוחאני.
בוקר אחד, כאשר ירדתי מלווה במאבטח במעלית המלון הסמוך לאו"ם, בדרכי לארוחת בוקר עם שר החוץ הקנדי הסופר ידידותי ג'ון בירד, החסרתי פעימה: בקומה ה 20 התמלאה המעלית עד אפס מקום בשמונה גנרלים במדי שרד בוהקים ומצוחצחים. מבט מהיר גילה לנו שאנחנו מוקפים בגנרלים איראנים ממשמרות המהפכה שהיוו חלק ממשלחתו של הנשיא רוחאני.
ראשון הנואמים בעצרת האו"ם היה, כמו תמיד, נשיא ארצות הברית אובמה.
אובמה, שיכולותיו הרטוריות המעולות הזכירו לי תמיד את אלו של נתניהו, חזר והזכיר בנאומו המרשים את קיומה של האופציה הצבאית מול איראן. אך את עיקר המסר שלו הוא מיקד בתקווה להגיע מול איראן "לדיאלוג של שלום":
אינני חושב שניתן להתגבר על הקשיים ההיסטוריים בין ארצות הברית לאיראן בן לילה, כיוון שהחשדות שנוצרו בין שני הצדדים במהלך השנים עמוקים מדי. אבל אני מאמין שאם נוכל לפתור את סוגיית הגרעין זה יהווה צעד ראשון לקידום מערכת יחסים שתתבסס על אינטרסים משותפים ועל כבוד הדדי.
אנחנו, למשל, מכבדים את זכותה של איראן לגרעין למטרות אזרחיות. אבל אנחנו גם מתעקשים על כך, שאיראן תעמוד בכל ההתחייבויות שלה במסגרת האמנה למניעת הפצתו של נשק גרעיני.
איך ששמעתי מפיו של נשיא ארצות הברית את צמד המילים "זכותה לגרעין", הרגשתי כאילו נפלה עלי פצצה גרעינית.
על המקום הבנתי, שטוב גדול כבר לא יצמח לנו מהמשא ומתן של המעצמות מול איראן, ושמשימתנו חייבת להתמקד בצמצום נזקים.
הלוא אותה "זכות לגרעין אזרחי" היא ששימשה את איראן מזה כ-20 שנה בתור מסווה לתוכניותיה הצבאיות. למעשה, ברגע שמדינה כלשהי מקימה תשתית גרעין אזרחית עצמאית ושלמה ברגע שהיא מעשירה את האורניום לעצמה במקום לרכוש אותו בתור דלק גרעיני ממדינות אחרות היא הופכת באופן אוטומטי ל"מדינת סף גרעינית".
האפשרות להפוך למדינת סף גרעינית בלי להפר, לכאורה, את האמנה למניעת הפצתו של נשק גרעיני, נובעת מפגם מובנה באמנה הוותיקה, שגובשה בשנות ה 60 של המאה הקודמת. האמנה החשובה הזו, המכונה NPT, פשוט מתעלמת מהעובדה, שמדינה שקונה לעצמה את "מעגל הגרעין האזרחי על מלא" קונה לעצמה בה בעת גם את היכולת לעבור במהירות מהגרעין האזרחי לגרעין הצבאי.
נשיא איראן, חסן רוחאני, שנשא דברים שעות ספורות לאחר אובמה, נשמע מתואם לחלוטין עם המסרים הפייסניים של קודמו. במהלך נאומו הביא רוחאני את מתקפת החיוכים שלו לשיא כל כך גרוטסקי, עד שלרגעים נדמה שהוא מתחרה באמא תרזה בדאגתו לשלום העולם, או שאו טו טו הוא יפצח בשירו של ג'ון לנון "תנו צ'אנס לשלום":
כולם בעולם אומרים: "כן לשלום ולא למלחמה!"
לאנשים נמאס ממלחמות ומאלימות והם מקווים לשינוי. אנחנו צריכים ליצור אופק חדש שבו ישלטו שלום במקום מלחמה, סובלנות במקום אלימות, צדק במקום אפליה, ושגשוג במקום עוני. הגרעין האיראני צריך להתקיים רק למטרות שלום, ואני מצהיר שזו היתה תמיד כוונתה של איראן...
הרשו לי להיות חד וברור: ה ש ל ו ם בהישג ידנו.
נשמע מגוחך? אלא שהעולם התאהב בגרוטסקי.
לאחר שמונה שנים שבהן נהגו רוב היושבים באולם העצרת הכללית לצאת מהמליאה בתור מחאה ברגע שהנשיא אחמדינג'אד עלה לדבר הנשיא רוחאני זכה להופיע עם זמירות השלום שלו בפני אולם מלא וגדוש, שאף כיבד אותו במחיאות כפיים. המשלחת היחידה שיצאה במחאה היתה המשלחת שלנו.
לעניין זה קדם ויכוח קטן.
בדיונים המקדימים אצל נתניהו הבעתי את עמדתי כי עלינו להישאר באולם בתחילת הנאום כדי להיראות כמי שמוכנים לתת צ'אנס לנשיאה החדש של איראן, ובהמשך לצאת במחאה כמי שמתאכזבים מהתוצאות. המטרה האמיתית של התרגיל הזה היתה להעמיד את האיראנים עצמם בפני דילמה קשה לא פחות: האם לצאת או להישאר במהלך נאום נתניהו?
אם יבחרו להישאר, טענתי, הדבר רק יגביר את האפקט התקשורתי של נאום נתניהו, שיוכל להטיח בפניהם את טענותיו ולחשוף בנוכחותם את כל השקרים. ואם יבחרו לצאת, הסברתי, אזי בכך הם יסתרו במו ידיהם את הקו החדש שמנסה רוחאני לשדר, שלפיו איראן מכבדת את כל המדינות בעולם ומושיטה לכולן יד של שלום.
אלא שנתניהו העדיף בעניין זה את עמדתם של השגריר דרמר והאלוף עמידרור, שחשבו בסוגיה זו ההפך ממני. לפיכך, כשעלה רוחאני לדוכן הנואמים מיהרתי לצאת עם המשלחת בהפגנתיות מרשימה. כל כך מרשימה עד שאף אחד לא שם לב.
בנאומו של רוחאני צפינו באמצעות מסך הטלוויזיה באולם הקטן שהוקצה לנו בבניין האו"ם לצורך מסיבת העיתונאים שזימנו, שבה נציג את תשובת ישראל לנאום. לשמחתי, האולם הקטן התמלא מפה לפה בנציגי התקשורת מכל העולם. כולם רצו לשמוע את תגובת ישראל לזמירות השלום של איראן.
בפתח מסיבת העיתונאים אמרתי:
רוחאני הגיע לכאן היום כדי להוליך שולל את העולם, ולמרבה הצער רבים שמחים להיות מרומים. בניגוד לקודמו, אכן שמענו ממנו היום רטוריקה שונה, אלא שבמציאות המדאיגה בשטח לא השתנה דבר. מאז נבחר האייתוללה רוחאני לנשיא אפילו צנטריפוגה אחת לא עצרה מלכת. שמענו היום מילים יפות על שלום אבל למדנו על אפס צעדים חדשים, ועל אפס נכונות לכבד את החלטות מועצת הביטחון בנוגע לפרויקט הגרעין האיראני.
בתשובה לשאלת עיתונאי, שנראה כמתמוגג ומוקסם מסגנונו הערב לאוזן של הנשיא רוחאני, עניתי:
“He is charming, he is cunning, and he will smile all the way to the bomb...”
שבוע לאחר מכן הגיע נתניהו לניו יורק ונשא בעצרת האו"ם נאום תקיף שכולו מלאכת מחשבת:
רוחאני אולי לא נשמע כמו אחמדינג'אד, אבל בכל הנוגע לתוכנית הגרעין רוחאני הוא זאב בעור של כבש.
הלוואי שהייתי יכול להאמין לדבריו אך לצערי אינני יכול. מדוע מדינה שרוצה אנרגיה גרעינית לצורכי שלום בונה מתקני גרעין מתחת לאדמה באופן חשאי? מדוע המדינה הזו לא מפסיקה להפר את החלטות מועצת הביטחון, ומוכנה לסבול סנקציות קשות על הכלכלה שלה? ומדוע מדינה עם תוכנית גרעין לצורכי שלום מפתחת טילים בליסטיים בין יבשתיים המתאימים לנשיאתו של נשק גרעיני?
רוחאני רוצה כמובן שיסירו את הסנקציות מעל מדינתו, אך הוא אינו מוכן לוותר על תוכנית הגרעין שלו בתמורה. האסטרטגיה שלו היא לחייך, לשלם מס שפתיים, לדבר על שלום, ולהציע ויתורים קטנים וחסרי משמעות בתמורה להסרתן של הסנקציות.
בצד הקמפיין ההסברתי, המשכנו במהלך השבועות הבאים בפגישות אינטנסיביות עם נציגיהן של ארבע מעצמות המערב. אלא שחשנו שהשפעתנו מוגבלת. מצד אחד, ראינו שאנחנו מצליחים להביא לשיפורים בחלק מסעיפי ההסכם. אלא שמצד שני ראינו בדאגה, כיצד דרישתנו הבסיסית, שההסכם יביא לפירוק שלם ומוחלט של תשתיות הגרעין האיראניות בהתאם למודל הלובי פשוט נדחת על הסף.
באמצע אוקטובר כבר יכולנו להבחין בהתקרבות משמעותית בין עמדת המעצמות לעמדתה של איראן, ונראָה שנסללה הדרך להסכם הביניים.
הסכם שתמציתו המסתמנת היא הקפאה של העשרת האורניום ועצירת הקמתם של מתקנים חדשים למשך שישה חודשים בתמורה להסרתן של חלק מהסנקציות. המטרה המוצהרת היתה להתניע תהליך "בונה אמון" בין הצדדים, ולהעניק לאיראן ולמעצמות רגיעה של שישה חודשים, שבמהלכה יוכלו להתכנס להסכם גרעין כולל. הנוסח היה "להקפיא", אבל לא "לפרק" או "להסיג לאחור". אנחנו חששנו שזהו תקדים לבאות.
"בלי לפרק גרם אורניום: תקדים מבשר רעות", ניהנתי לקרוא את הכותרת המדויקת של הפרשן רון בן ישי ב-Ynet ערב חתימת ההסכם. מעניין מי תדרך אותו?
לקראת סוף אוקטובר הגעתי עם משלחת ישראלית גדולה למרתון של דיונים בוושינגטון. מרתון שכלל שיחות במועצה לביטחון לאומי, בסטייט דיפרטמנט ובשירותי המודיעין האמריקאיים. הפגישה האחרונה היתה עם סגן הנשיא, ג'ו ביידן, כאשר לצדו יועצו המדיני, ג'ק סליבן, המשמש כיום כיועץ לביטחון לאומי של ארצות הברית.
את ביידן הכרתי לראשונה בתור יושב ראש המיעוט בוועדה ליחסים בינלאומיים בסנאט, כאשר הגעתי לפגוש אותו עוד במהלך כהונתי כיושב ראש ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. כשנכנסתי כעת ללשכתו בבית הלבן, הזכרתי לו את המילים הראשונות ששמעתי מפיו בפגישתנו הראשונה: "דבר ראשון שאתה חייב לדעת עלי הוא שאני מגדיר את עצמי בתור 'ציוני נלהב'! [Devoted Zionist]. בהנחה שגם אתה כזה, יש לנו בסיס משותף".
"לא השתניתי", צחק ביידן, "ואני מקווה שגם לא אתה. אני זוכר גם שמי שאמר לי בזמנו שאני חייב לפגוש אותך היה ידידנו המשותף הסנטור ג'ון קייל".
בתוך כך הבחין ביידן, שהרל"שית שלי סיוון עומדת בפתח החדר. "מדוע אינך נכנסת?" שאל.
"זה בסדר", ענתה לו סיוון, "אני לא אמורה להיכנס לפגישה. סוכם על שלושה משתתפים מכל צד וממילא אתם מתכוונים לשוחח כגברים עם גברים על ענייני ביטחון. רק רציתי לוודא שהתמונות יֵצאו טוב".
על הערה שכזו סגן הנשיא הפמיניסט לא יכול היה להבליג. עוד רגע והוא יצטרך לחשוב על עצמו בתור שובניסט? הוא ניגש במהירות לפינת החדר, וחזר משם כשהוא מניף בידיו כיסא נוסף. לאחר מכן ניגש לסיוון, גרר אותה בזרועה לתוך החדר, והושיב אותה על הכיסא שהביא לה כמעט בכוח. "זה לא נורא אם נהיה שלושה אמריקאים מול ארבעה ישראלים", אמר ביידן, "ממילא גם אנחנו אוהדי ישראל".
במהלך השיחה הסברתי לסגן הנשיא מדוע חשוב לנו שההסכם עם איראן יהיה דומה יותר להסכם 2003 עם לוב מאשר להסכם 2007 עם צפון קוריאה. אסור להתעלם מהעובדה, אמרתי, שצפון קוריאה, שתשתיות הגרעין שלה הוקפאו ברובם, חזרה בהמשך לסורה והגיע לנשק גרעיני שעה שלוב, שתשתיות העשרת האורניום שלה פורקו עד היסוד, לא חזרה לגרעין מעולם. לכן כל כך חשוב לנו, הפצרתי בביידן, שגם הסכם הביניים יכלול לפחות כמה אלמנטים של פירוק והסגה לאחור. זאת, כדי ליצור תקדים שיסלול את הדרך להסכם טוב בהמשך.
בתום הפגישה ביקש ביידן שנשוחח בארבע עיניים.
בשל ההיכרות ארוכת השנים בינינו, כך הסביר, הוא מרגיש חופשי לדבר איתי בדם לבו.
להפתעתי, הוא התלונן בפני, במרירות ניכרת לעין, על "כפיות הטובה" של נתניהו כלפי הנשיא אובמה. כפיות טובה שהתבטאה ב"סיועם", כהגדרתו, של נתניהו ושל השגריר דרמר למועמד הרפובליקני מיט רומני במהלך הבחירות האחרונות לנשיאות.
בנוסף, הוא התלונן על הקשיים שמערים נתניהו ושמערימה ישראל בכל הקשור להסכם הגרעין עם איראן. הוא הזכיר את הצעת החוק שרצה באותה שעה בקונגרס, בתמיכתנו המפורשת, להוספת סנקציות כלכליות משתקות על יצוא הנפט האיראני בדיוק בשעה שהם מנסים להגיע להסכם שינטרל אחת ולתמיד את איומי הגרעין. "לגיטימי שתחלקו על עמדותינו ותנסו לשכנע אותנו, כפי שעשית בשבוע האחרון בוושינגטון", אמר ביידן, "ותאמין לי שהנשיא ואני קיבלנו כל יום עדכונים שוטפים על השיחות שלכם עם כל זרועות המודיעין וגופי הממשל. אבל בצד השיחות הידידותיות, אתם גם מנהלים כנגדנו קמפיין תקשורתי אגרסיבי בכל רחבי ארצות הברית".
הבטחתי לו להעביר את המסר לנתניהו, אבל הדגשתי בפניו שקשה לי לשרטט גבול ברור בין זכותנו, ואפילו חובתנו, להשמיע את זעקתנו בארצות הברית ובעולם כולו בעניין שהוא כל כך קריטי לעתידנו לבין רצונם המובן מאליו שלא נבקר אותם בתוך ארצות הברית.
הזכרתי לו, בעדינות, שגם הם חולקים לפעמים על עמדותינו, כמו למשל בסוגיית ההתנחלויות ביהודה ושומרון וגם הם לא תמיד מצליחים להסתיר את עמדתם הביקורתית מהתקשורת שלנו.
בלבי חשבתי, שאני יכול להבין את תלונתו בעניין מערכת הבחירות לנשיאות מול מיט רומני (בדיעבד ברור שהיינו צריכים להיות יותר זהירים), אבל בה בעת אני שולל מכול וכול את טענותיו לגבי השפעתנו על הציבור האמריקאי בסוגיה האיראנית. אם הנשיא וסגנו מוטרדים כל כך מהשפעתנו על דעת הקהל בארצות הברית ועל הקונגרס בוושינגטון, חשבתי לעצמי, ובעיקר מהשפעתו של נתניהו, אז כנראה שאנחנו עושים עבודה טובה.
סיימנו את פגישתנו בחיבוק ידידותי, וסיכמנו על המשך הדיאלוג הישיר בין שנינו. בדרכי לשדה התעופה ראיתי להפתעתי שהבית הלבן הוציא על הפגישה הודעה קצרה בזו הלשון:
סגן הנשיא ג'ו ביידן והשר יובל שטייניץ דנו במגוון רחב של נושאים אזוריים ושל סוגיות בילטרליות. הפגישה העניקה ביטוי מחודש ליחסים הבלתי ניתנים לערעור שבין שתי בעלות הברית.
אם קיוויתי ששיחותינו המעמיקות בוושינגטון ופגישתי הלבבית עם ביידן יביאו להכנסתם של שינויים משמעותיים בהסכם הביניים תקוותי נתבדתה במהירות.
כמה ימים לאחר שחזרנו לארץ נוכחנו לדעת, כי כל הנקודות העיקריות מול איראן כבר סוכמו, וטקס החתימה החגיגי על הסכם הביניים נקבע למוצאי שבת של ה 10 בנובמבר בז'נבה.
ביום שישי, ה 9 בנובמבר, נאספו והגיעו לז'נבה שרי החוץ של שש המעצמות ושרת החוץ של האיחוד האירופי ולצדם גם חתן השמחה האמיתי: שר החוץ האיראני ג'ואד זריף. בדרכו לשווייץ הגיע שר החוץ האמריקאי ג'ון קרי לשני ביקורים חטופים בירושלים במטרה לנסות ולהרגיע את מדינת ישראל. דרישותינו להכנסת שינויים מהותיים של הרגע האחרון נענו על ידו בשלילה. "אל תעשו מזה עניין גדול מדי", אמר לנו קרי בפגישה שהתקיימה במשרד ראש הממשלה, "זהו בסך הכול הסכם ביניים לשישה חודשים. לאחר מכן עוד יהיה לנו את כל הזמן שבעולם כדי לדון בכל הסוגיות שהעליתם ולתקן את מה שנדרש לקראת ההסכם הסופי".
השיחה האחרונה בין נתניהו לקרי, שהתקיימה בארבע עיניים בבוקר יום ו' בשדה התעופה בן גוריון כבר נסתיימה בטונים צורמים. קרי המריא לו בשמחה ובצהלה לחגיגה בז'נבה ואנחנו נשארנו בארץ כדי לקבל את פני שבת המלכה כאשר אנחנו חשים מתוסכלים ונבגדים.
בוא ונעשה מאמץ אחרון מול הצרפתים והבריטים, הצעתי לנתניהו, כי בכל הפגישות שהיו לי איתם בשבועות האחרונים ראיתי שהם מגלים יותר הבנה לעמדותינו. מדוע שלא תרים טלפון דחוף לראש ממשלת בריטניה דיוויד קמרון ולנשיא צרפת פרנסואה הולנד, ותנסה לדבר על לבם? אולי תצליח להשפיע במשהו.
"אל תהיה כזה תמים, יובל", ענה נתניהו, "לא ברור לך שהם מתואמים ביניהם לחלוטין? וגם ביניהם לבין האיראנים? מדובר בטיוטה שגובשה על דעת כל הצדדים, ואיש לא יבקש להכניס בה שינויים מהותיים בדקה ה 90 בטח שלא מול התנגדותם הגורפת של האמריקאים. עם כל ההבנה שגילו הבריטים והצרפתים לטענות שהצגת להם הם לא יפוצצו לאמריקאים את טקס החתימה בפרצוף".
אם כך, אמרתי לנתניהו, תרשה לי לפחות לנסות ולשוחח בנושא עם שר החוץ ועם היועץ לביטחון לאומי של צרפת, וגם עם שר החוץ הבריטי, שאיתם יצרתי לאחרונה קשרי ידידות. אני אדבר עם פביוס ועם אודיבר כיהודי אל יהודים, אמרתי לו, ותאמין לי שבהקשר של הגרעין האיראני יש לזה משמעות.
"תעשה מה שאתה מבין", הפטיר נתניהו בקוצר רוח, "אבל תאמין לי שחבל על הזמן. הם לא ילכו ראש בראש מול אובמה וקרי".
אלא שהפעם נתניהו הוא שטעה.
עובדה שביום שבת, 10 בנובמבר, כשמונה שעות לפני החתימה בז'נבה, הופיע באתר Ynet הדיווח הבא:
אין הסכם!
שרת החוץ האירופית אשטון אמרה כי: "הושגה התקדמות..."
שר החוץ האיראני זריף אמר: "אני לא מאוכזב..."
מזכיר המדינה האמריקאי קרי אמר: "הדיונים רציניים..."
אלא שסוכנות רויטרס דיווחה, כי הסיבה האמיתית לעובדה שהצדדים לא הגיעו להסכם נעוצה בעמדה הבלתי מתפשרת שהציגה צרפת. הטלוויזיה הממלכתית של איראן מתחה במהלך השבת ביקורת חריפה על העמדה הצרפתית, ואף כינתה אותה: "נציגת ישראל בשיחות".
בכתבה נוספת ב-Ynet העלה יצחק בן חורין את השאלה הבאה: "איך קרה שהצרפתים הפכו שולחן בז'נבה?"
ובכן, בן חורין, להלן התשובה.
תחילה שוחחתי עם מנכ"ל משרד החוץ הבריטי, כיוון שהשר הייג כבר היה בטיסה לז'נבה. אלא שהלה הודיע לי בנימוס, כי הכול כבר סגור והם אינם יכולים לחזור בהם בדקה ה 90.
ואז עברתי למאמץ אחרון מול הצרפתים.
חייבים להכניס להסכם הביניים שלושה שינויים, אמרתי לאודיבר ולפביוס, שבלעדיהם הוא יהפוך לניצחון איראני מוחלט. הראשון, והחשוב מכל, הוא להוסיף להגבלת העשרת האורניום בתקופת הביניים גם את השמדתו של האורניום שכבר הועשר לרמה בינונית. כלומר, לדרוש מהאיראנים להשמיד את 200 הקילוגרמים שכבר הועשרו לרמה של 20%. זה חשוב על מנת לקבע כבר עכשיו את העיקרון, שתוכנית הגרעין לא רק מוקפאת ונבלמת, אלא גם מוסגת לאחור.
לכך יש להוסיף גם את השמדתו של רוב האורניום שכבר הועשר לרמה הנמוכה של 3.5%, כלומר השמדתם של שני טון שהועשרו לרמה נמוכה. אם תקבעו שאסור להם להחזיק בשום רגע נתון ביותר מאשר 100 או 200 קילו ברמת העשרה נמוכה, אמרתי, משמעות הדבר היא שלא יהיה להם בשום נקודת זמן מספיק אורניום ברמה הנמוכה שיאפשר להם להתקדם לפצצה גרעינית מעמדת מוצא סבירה. השילוב של שתי המגבלות הללו ייתן את התוצאה הבאה: ברגע שיחליטו לרוץ ולייצר את הפצצה, הם יצטרכו להתחיל את כל התהליך של העשרת האורניום ממש מהתחלה.
התיקון השלישי שביקשתי מהם להכניס היה דבר שאני בעצמי עליתי עליו רק ברגע האחרון: אמירה שתקבע כי ההסכם כולל את מחויבותה הבסיסית של איראן לאמנה למניעת הפצתו של נשק גרעיני (להלן: ה NPT). ביקשתי להבהיר כי כל הפרה של תנאי ה NPT תיחשב באופן אוטומטי גם להפרה של תנאי ההסכם. זאת, כיוון שחששתי שהאיראנים יטענו כי כל מה שאינו אסור על פי ההסכם מותר, גם כאשר זה אסור לפי אמנת ה NPT. לדוגמה, הם יחשבו שמותר להם להחזיק בשרטוטים או בתוצאות ניסויים שנועדו לפיתוח ראש קרב גרעיני, או לרכוש ידע בעניין זה ממומחים זרים, כיוון שהדבר לא ייאסר מפורשות בהסכם.
"הכול הגיוני ומוצדק", אמרו עמיתי הצרפתים, "אבל לא ברור לך שמה שאתה בעצם מציע לנו הוא להפוך את השולחן? הרי אין סיכוי שהאיראנים יסכימו לדון בשינויים כל כך משמעותיים לאחר שהכול כבר הוסכם וסוכם. אז בוא ונהיה ישרים עם עצמנו: מה שאתה בעצם מציע לנו כעת הוא לא לשפר את ההסכם אלא לפוצץ אותו! וזה כבר לריב גם עם האמריקאים".
"לפוצץ?" אולי זה נכון, אמרתי, אבל זה רק באופן זמני. אם תעלו את הדרישות שהצעתי לכם באופן אולטימטיבי, ייתכן שתפוצצו את טקס החתימה של מחר, אבל תאמינו לי שהמצב הכלכלי באיראן כל כך קשה שזה ייקח להם לכל היותר חודשיים שלושה על מנת להתפכח ולהסכים להכול. בתור שר המודיעין של ישראל אני יודע על מה אני מדבר. אני יודע, שהם יודעים, שאין להם אופציה אחרת.
האמריקאים זיהו מיד מי משך בחוטים מאחורי הקלעים והוריד להם את המסך באמצע הטקס. אחרי הכול, שבועיים קודם לכן הצעתי להם להעלות בעצמם את "הדרישות הצרפתיות". מאוחר יותר נודע לי כי בשלב מסוים הם העירו לאחד מהצרפתים להפסיק לדבר "שטייניצית". אבל זה כבר לא היה אכפת לי.
רק בדבר אחד טעיתי וגם הטעיתי.
פרק הזמן שלקח לאיראנים להסכים לתנאים החדשים שהציבו הצרפתים לא היה חודשיים אלא שבועיים. ב-24 באוקטובר נחתם הסכם הביניים בין איראן למעצמות כשהוא כבר כולל את שלושת התיקונים שהצעתי: הגבלת ההעשרה לרמה של 3.5% והשמדתו של כל האורניום שהועשר מעבר לזה. השמדתם של כ-90% ממאגר האורניום שכבר הועשר לרמה הנמוכה של 3.5%. והכללתה של תזכורת (בנוסח פחות טוב ממה שביקשתי) לעובדה שההתנהלות האיראנית חייבת להיות כפופה גם לכללי ה NPT.
