הסלון בביתה של דפנה כהן (51) בשכונת קריית יובל בירושלים הפך בשנה האחרונה לפינת זיכרון קטנה. מהקיר ומהמדפים ניבטים פניה של חביבה ושדי, האחות הגדולה והדודה שנרצחה לפני שנה. יש תמונות ישנות שלה בשמלת כלה, וגם תמונות חדשות יותר, שבהן היא מוקפת באחיינים ובבני משפחה. לפני שתגיע לנסיבות המוות, כהן מבקשת לדבר על החיים שנגדעו בפתאומיות. על אחותה הגדולה ממנה בשנים רבות - ושדי היתה בת 67 במותה - שגרה בדירה הסמוכה והייתה בת בית לכל דבר.
שמעון גוטמן בבית המשפט
לוושדי, אלמנה מזה שנים רבות, לא היו ילדים משל עצמה, וילדיה של כהן היו כמו ילדיה שלה. ״אי אפשר לדבר עליה בלשון עבר, פשוט אי אפשר״, אומרת דפנה, ״אנחנו היינו המשפחה הגרעינית שלה. היא הייתה מוציאה את הילדים שלי מהגנים ומבית הספר ושומרת עליהם. כל שבת וכל חג היא הייתה אצלנו בבית״.
עוד מעט שוב יגיע ראש השנה, החג שאליו חביבה כבר לא זכתה להגיע. בבוקרו של ערב החג הקודם עוד הספיקה לדבר עם בני המשפחה ולהבטיח שתחזור מוקדם מעבודתה כמטפלת בקשישים, כדי לעזור לאחת מבנות המשפחה לארגן את חפציה בדירה שאליה עברה. אך חביבה לא שבה. תחלוף יותר מיממה של חיפושים קדחתניים עד שתתברר האמת הנוראה: חביבה נרצחה. גופתה נמצאה בביתו של האדם שאצלו עבדה במשך שנים כמטפלת, שמעון גוטמן בן ה-81. היא ערכה עבורו קניות ועבדה בעבודות בית. היא ידעה אילו מצרכים הוא מעדיף והכירה את ביתו, אך פרט חשוב היא לא ידעה: גוטמן הוא רוצח מורשע.
רוצח סיעודי
בשנת 1980 שלח גוטמן, שהיה אז בשנות השלושים לחייו, חבילת דואר ממולכדת שנועדה לאמה של אשתו לשעבר. היא פתחה את החבילה בסניף הדואר, ונהרגה במקום עם שני בני אדם נוספים. הוא הכחיש בתחילה שהיה לו קשר למעשה, אך לבסוף הודה בו. הוא ריצה עונש מאסר במשך 18 שנים, ולאחר מכן השתחרר והמשיך לחיות את חייו. עד ערב ראש השנה האחרון.
"אמר שהיא בכלל לא הגיעה". שמעון גוטמן
(צילום: גיל יוחנן)
וכך הוא נראה רגעים לפני מעצרו
כתב האישום נגד גוטמן, שהוגש בחודש מאי, מגולל מסכת קשה של רצח מתוכנן היטב, השמדת ראיות ומצג שווא בניסיון לחמוק מאחריות למעשה ולהכשיל את החקירה. גם היום, כשהמשפט נגדו מתנהל, הוא ממשיך לשתוק ולהכחיש. כשנה לאחר הרצח, שאלות רבות עדיין נותרו פתוחות ולא נותנות לבני המשפחה מנוח - בעיקר מה אירע באותו היום, ומדוע. אבל שאלה נוספת מטרידה גם היא את בני המשפחה: כיצד ייתכן שחביבה נשלחה לעבוד בביתו של גוטמן, רוצח מורשע, ועוד מבלי שידעה על כך דבר. "זה לא הגיוני שאחותי עבדה אצל רוצח. לא הגיוני", אומרת כהן.
לפני כחודשיים, במקביל להליך הפלילי שמתנהל, הגישו בני המשפחה תביעה בהליך אזרחי: נגד גוטמן עצמו, אך גם נגד המוסד לביטוח לאומי וחברת הסיעוד שהעסיקה אותה, ״פאר״. בלב התביעה עומדת הטענה כי הביטוח הלאומי צריך היה לדעת על מסוכנותו של גוטמן, וליידע בכך את חברת הסיעוד. ״אין כזה דבר שאיפשהו בביטוח הלאומי לא ידעו שהוא ישב בכלא. אין כזה דבר״, אומרת כהן.
מתוך "ידיעות אחרונות", 1980
אחותה של חביבה סבורה שהאחריות מוטלת גם על חברת הסיעוד, שהיתה צריכה לערוך בדיקות בסיסיות בנוגע לעברו של גוטמן. הרי בדיקת הקשיש אמורה ממילא להתבצע, לטובת הערכת הצורך בשירותי הסיעוד; לא ייתכן, אומרת כהן, שבאותה הזדמנות לא ייבדק גם עברו הפלילי של האדם.
"ברי כי לו הייתה המנוחה יודעת שהיא נשלחת לעבוד בביתו של רוצח מורשע, שריצה 18 שנות מאסר, היא לא הייתה מסכימה לכך״, נכתב בתביעת הנזיקין שהגיש עו״ד דוד נהיר שמייצג את המשפחה מטעם הסיוע המשפטי במשרד המשפטים. עו"ד מוחמד סלים, ממונה ייצוג נפגעי עבירות המתה במחוז ירושלים של הסיוע המשפטי, מוסיף כי ״הסתרת המידע הקריטי חרצה למעשה את גורלה של חביבה ז"ל, והובילה למותה הטרגי - ללא כל הגנה וללא מתן אפשרות לקבל החלטה אם היא מעוניינת להכניס את עצמה לסיכון כזה״.
התביעה הזאת חשובה לבני המשפחה לא רק למען הצדק עבור חביבה, שאי אפשר לכמת באמת בכסף. התקווה היא שייצא שממנה גם תיקון עקרוני. "בן אדם שישב בעבר על רצח הוא לא בן אדם שמגיע לו לנשום לרווחה, ובטח שלא לקבל טיפול בזכות חוק סיעוד״, אומרת כהן.
"תקשיבו, היא אצלו בבית"
לכל איש יש שם. חביבה נקראה לעתים אביבה, ואילו בפי בני משפחתה היא ״בובה״. ״זה שם שסבתא שלי המציאה לה״, אומרת כהן. בובה עבדה קשה כל חייה. במשך שנים רבות עבדה במאפייה בשכונת תלפיות בירושלים; כשהמפעל עבר לעיר אחרת, החלה לעבוד כמטפלת בקשישים. אך לא רק להם היא דאגה: גם לאחייניה, שבהם טיפלה מילדות, וגם לחתולים שנהגה להאכיל בקביעות.
השיחה בין דפנה לגוטמן
מתוך "ידיעות אחרונות", 1980
״אם היא הייתה רואה ילד שרוצה משהו במכולת, ולאמא שלו אין אפשרות לקנות, היא הייתה אומרת לה ׳אין דבר, אני אקנה לו׳", מספרת אחותה. "כל הזמן הלב שלה רצה לתת ולתת. אם מישהו ביקש ממנה משהו - היא בחיים לא אמרה ׳לא׳״.
גם בבוקר הרצח, חביבה ביקשה לתת מעצמה: היא מיהרה לצאת מהבית כדי להספיק לעבוד את מכסת השעות הנדרשת אצל גוטמן, ואז להמשיך לביתה של אחות נוספת, כדי לעזור לה במעבר דירה. משום שמיהרה, לא עברה בבית משפחת כהן כדי לומר שלום, כהרגלה. ״ובינתיים אני בשלי - בבישולים, בהכנות״, משחזרת כהן.
בסביבות השעה 11:00, אחת מבנות המשפחה ניסתה להתקשר לוושדי. הטלפון צלצל, ואחר כך נותק. בשלב הזה איש לא חשד שמשהו קרה. ״הייתה לה בעיה עם הטלפון, לפעמים הוא היה מתנתק או שלא היתה מספיק סוללה״, אומרת כהן. ״זה היה טלפון כשר, היא לא אהבה את השטויות האלה של טכנולוגיה. היינו אומרים לה כל הזמן - בואי, תחליפי. היא אמרה שהיא לא מבינה בדברים האלה, שהיא לא רוצה כלום. חשבתי שבטח שוב כבה לה הטלפון, שהיא לא הטעינה אותו ושהיא בטח תיכף תגיע הביתה״.
אך הזמן נקף, ובובה לא שבה הביתה. ״אמרתי: זה לא הגיוני, משהו קרה״, נזכרת כהן.
"תקשיבו, קרה משהו לבובה". חביבה ושדי ביום הגיוס של האחיינית אגם
(צילום: באדיבות המשפחה)
בני המשפחה החלו לחפש את ושדי. מאיר, בעלה של כהן, והאח מאיר, יצאו לסרוק את השכונה. ״זה באמצע שכונה, מקום הומה אדם, ערב חג", אומרת כהן. "חשבנו שאם חלילה היה קורה משהו, כל העולם היה שומע אותה. עלו לנו אלף ואחד דברים בראש. ואז, לא יודעת למה, האינטואיציות שלי היו שקרה לה משהו אצלו (אצל גוטמן) בבית״.
בשלב הזה מצטרף לשיחה האח, מאיר, שמתגורר גם הוא בסמוך. ״הגענו אליו הביתה״, הוא נזכר, ״דפקנו בדלת, ולא היה מענה״. הוא חזר לביתה של ושדי - לבני המשפחה יש מפתחות זה של זה - ומצא במגירה את פנקס הטלפון שלה. הוא איתר את מספרו של גוטמן, והתקשר. ״הוא אמר לי שהיא לא הגיעה אליו בכלל באותו היום״, הוא אומר.
״פה אמרתי: רגע, משהו לא הגיוני״, אומרת כהן. ״לא יכול להיות. אין מצב שהיא לא הגיעה אליו, הרי היא אמרה לנו שהיא הולכת אליו, זה היה סדר היום שלה״.
מתוך "ידיעות אחרונות", 1980
מתוך "ידיעות אחרונות", 1980
בני המשפחה פנו בשלב הזה גם למשטרה, והכריזו על חביבה כנעדרת. ובמקביל, התקשרה כהן לאחראית על חביבה מטעם חברת הסיעוד ועדכנה אותה במצב. גם האחראית התקשרה לגוטמן, והוא שב והכחיש כי חביבה הגיעה אליו באותו היום.
״ואז התחיל להתלהט אצלי שזהו - קרה לה משהו אצלו בבית״, אומרת כהן. היא הייתה בטוחה בכך גם אחרי ששוטרים סרקו את הבית ועזבו מבלי שמצאו דבר. היא החליטה להתקשר לגוטמן בעצמה. את השיחה הזאת, באינסטינקט שעד היום לא ברור לה מניין הגיע, היא החליטה להקליט: היא שאלה את גוטמן האם ראה את אחותה, והוא המשיך לטעון שחביבה כלל לא הגיעה אליו באותו היום. כשנשאל מדוע לא התקשר לדווח על כך שהמטפלת שלו לא הגיעה באותו הבוקר, לא הייתה לו תשובה.
כהן נזכרת: "אמרתי לכל מי שהיה איתי - 'תקשיבו, קרה משהו לבובה. היא אצלו בבית'. הנשימות העמוקות שהוא לקח, הגמגום, אני שואלת א' והוא עונה לי ב'".
רק לצרוח
החיפושים אחר ושדי נמשכו עוד שעות. רק בחצות הלילה של ערב החג השני, לאחר שהגופה אותרה באמבטיה בביתו של גוטמן, קיבלה המשפחה את הבשורה המרה. מאז המשפט הפלילי עוד מתנהל, וכל דיון סוחט את כוחותיהם של בני המשפחה.
שמעון גוטמן מתהלך ברחוב אחרי הרצח
"הבן אדם, בכל פעם שהוא מגיע לדיון, נראה יותר טוב מהפעם הקודמת״, אומרת כהן. ״ובאותו הזמן, אצלנו בכל יום לפני הדיון הלב דופק והגוף רועד. אני אישית מושבתת ביום הדיון וביום שלמחרת. כל מה שאני רוצה זה רק לצרוח, ובינתיים הוא חי, נושם, אוכל, צוחק, מתעצבן. ואיפה היא? קבורה מתחת לאדמה, על לא עוול בכפה. הלכה ליום עבודה ולא חזרה".
מחברת פאר נמסר: "העניין מתברר בבית המשפט, ושם תימסר תגובת החברה לטענות השונות (והמוכחשות) העולות כנגדה".
מהביטוח הלאומי נמסר: "הביטוח הלאומי הוא גוף משלם קצבה ולא הגורם שמעסיק מטפלות סיעודיות ומכניסן לבתים. כמו כן, לביטוח הלאומי אין מרשם פלילי על אזרחי ישראל ומתוקף חוק הגנת הפרטיות המידע על מאסר או על סיבת המאסר - לא מועברת בין הגופים כלל לא כל שכן, לגורמים פרטיים".
