ההחלטה של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ כיצד לפעול באיראן תהיה גורלית: הצלחת המהלך האמריקני או כישלונו יקבעו אם אפשר יהיה לשים קץ לפרויקט הגרעין הצבאי, או לפחות לדחות אותו לדורות. במידה רבה יקבעו תוצאות המבצע גם את עתיד משטר האייתוללות. על ישראל יהיו לכך השלכות מיידיות: מבצע כזה, מוצלח או כושל, עשוי להביא לסיום את המלחמה בלפחות ארבע חזיתות שצה"ל עדיין פועל בהן.
טראמפ למד שבדיוק כמוהו, גם המשטר האיראני לא רק נוקשה אלא גם הפכפך ובלתי צפוי. הפילוג בצמרת בטהרן גורם לכך שמי שנושאים ונותנים עם המתווכות הם שר החוץ עבאס ערקצ'י ואנשיו, המייצגים את הפלג המתון. מן הצד השני, בפלג הנוקשה נמצאים בכירי משמרות המהפכה והאייתוללות השמרנים, שלא נותנים אמון באמריקנים, ומסיבות אידיאולוגיות-רגשיות לא מוכנים לשאת ולתת עימם אפילו באמצעות המתווכות.
2 צפייה בגלריה
טראמפ וחמינאי
(צילום: Hamed Jafarnejad/ISNA/WANA (West Asia News Agency) via REUTERS, shutterstock, AP/Alex Brandon)
התוצאה היא שכל הבנה שמושגת בין המתווכות לבין עראקצ'י מגיעה באמצעות שליחים ושליחי-שליחים למיטת חוליו של המנהיג העליון מוג'תבא חמנאי, שאמור לאשר אותה. אבל חמינאי הבן שבוי למעשה בידי אנשי משמרות המהפכה והאייתוללות השמרנים, שמחד מגוננים עליו מפני חיסול, ומאידך מונעים ממנו חשיפה לדעות המתונים, הקשובים יותר למצוקות האזרחים באיראן. חמינאי קיבל אמנם לשיחה את הנשיא פזשכיאן המתון, אבל בהיותו שייך מבית אביו לזרם השמרני-מיליטנטי, הוא עדיין מעדיף לפסוק על פי המצדדים בקו נוקשה של אי-כניעה לארה"ב.
המוטיבציה של אנשי פלג זה היא במידה רבה דתית: המשטר בטהרן, עוד מימיו של המייסד חומייני, רואה כשליחות קדושה את החזרת הזרם השיעי למעמדו הראוי בעולם המוסלמי (שלשיטתו נגזל ממנו לפני יותר מ-1,400 שנה). בהתאם, שאיפתו היא לייצא את המהפכה, ומה שארה"ב דורשת ממנו הוא לוותר על האמצעי העיקרי להגשמת המשימה: הגרעין, שנועד גם להגן על איראן וגם להעניק מטריית ביטחון לייצוא המהפכה ולשלוחים השיעים הפועלים בשמם ברחבי המזרח התיכון. חוץ מזה, באתוס השיעי כניעה היא השפלה והשפלה גרועה ממוות. היא מקרינה חולשה המסכנת את שרידות המשטר.
הזמן משחק לטובת איראן
סיבה נוספת לקשיים שבהם נתקל טראמפ היא שהמשטר באיראן חש שהוא עמד היטב ושרד הן את המחאה האזרחיות נגדו בחורף החולף והן את המתקפות הצבאיות מצד ארה"ב וישראל, שפגעו בתוכנית הגרעין, בנכסים צבאיים ובסמלי שלטון.
במהלך המלחמה לא הותקפו כמעט תשתיות לאומיות-אזרחיות של אנרגיה, חשמל ותחבורה, שפגיעה בהן עלולה להחמיר את המצוקה הכלכלית ולעורר גל מחאות נוסף שעלול למוטט את המשטר. לכן, מומחים ואנשי ביטחון בארה"ב ובישראל סבורים שהמשטר יוכרח להתגמש אם יופעל נגדו מהלך משולב של מצור וסנקציות כלכליות עם פגיעה קינטית הרסנית בתשתיות רגישות כמו חשמל ונפט. אלה יגבירו את המצוקה שחשים האזרחים ממילא, מה שיקשה על המשטר לשקם את ארצו ואת יכולותיה הצבאיות. פגיעה כזאת תאיים על שרידות המשטר בטווח של כמה חודשים עד שנתיים, ולכן גם אנשי הפלגים הקיצוניים בטהרן ייאלצו לחשב מסלול מחדש.
הכול דרך מתווכים: שר הפנים הפקיסטני בטהרן
הנחת היסוד הזאת אינה מוצדקת. ראשית מפני שהמשטר, שבכיריו פועלים במידה רבה ממניעים דתיים ומתחושת שליחות דתית, אינו רגיש במיוחד לסבל ולמצוקות הכלכליות של העם. שנית, המשטר בנה לעצמו מנגנוני הגנה עוצמתיים ובראשם משמרות המהפכה והבסיג', שכבר הוכיחו שאין להם שום בעיה להרוג אלפי אזרחים כדי לדכא מחאה ומהומות. לכן, המשטר יוכל לספוג ולשרוד גם אם יושמדו תשתיות לאומיות כמו גשרים ותחנות חשמל.
מלבד זאת, המשטר האיראני על כל פלגיו מצהיר וכנראה מאמין שהוא מסוגל לעמוד בעוד כמה חדשים של נזק שגורם לו המצור הכלכלי האמריקני. לעומת זאת, נראה שבטהרן מעריכים שדווקא טראמפ לא יוכל לעמוד בהתנגדות למלחמה בארה"ב, בעליית מחירי הדלק והמזון, ובצורך להצדיק משבר אנרגיה עולמי שגורם לעלייה במחירי הנפט והגז הטבעי.
האיראנים מאמינים שגם במקרה של מהלומה צבאית, הם יכולים להסב לאמריקנים, ליצרניות הנפט הערביות ולישראל אבידות ונזקים חומריים כבדים באמצעות הטילים הבליסטיים, טילי החוף-ים, המוקשים הימיים והכטב"מים שהם יכולים עדיין להפעיל. לפי כל הסימנים, בטהרן מאמינים שגרימת אבידות והרס עשויה להחריף את ההתנגדות למלחמה בארה"ב, במפרציות ובישראל. כל אלה גורמים לאיראנים לחשוב – במידה רבה של צדק - שהזמן עובד לטובתם.
טראמפ ב"פוקס ניוז" על איראן והגרעין
(צילום: מתוך X)
כשאלו הכוחות הפועלים מעל ומתחת לפני השטח, טראמפ צריך למקד את מאמציו רק במה שיכול להביא את התוצאה הרצויה לו בתוך שבועות לא רבים, תוך מזעור האבידות והנזק שייגרם למפרציות, לישראל ולבסיסי ארה"ב והכוחות הימיים שלה.
מהים, מהאוויר, ואולי מהיבשה
לאור כל אלה אפשר להעריך שלא מהלומה קצרה ועוצמתית על תשתיות חיוניות תביא לשינוי בעמדת המשטר בטהרן, אלא פעולה צבאית עצימה ורחבת היקף משותפת לצבא ארה"ב וצה"ל, שתימשך שבוע-שבועיים ותתנהל בכל שטח איראן כמעט בלי לפגוע באזרחים. סביר להניח שהמטרות של הפעולה יהיו להעמיק ולהרחיב את הפגיעה במה בנשאר ממתקני השיגור והייצור של הטילים הבליסטיים והכטב"מים התוקפים.
מדובר על תקיפה אווירית-ימית, ואולי גם יבשתית (למשל מאיחוד האמירויות), שתהיה רחבת היקף ומתמשכת ותונחת במקביל על רוב המתקנים העיקריים, כולל בחוף מצר הורמוז, האי חארג' ואיים נוספים. היא תהיה יעילה אם תיעשה על בסיס מודיעין ולקחים שהפיקו פיקוד מרכז האמריקני (סנטקום) וצה"ל במהלך הפסקת האש, ועל בסיס החימושים, הלוגיסטיקה וההיערכות שנצברו בשבועות האחרונים גם בישראל וגם במפרץ הפרסי.
פעולה כזאת, אם תתנהל בקצב תקיפות מקסימלי, עשויה להפחית למינימום את יכולתה של איראן לפגוע בישראל, במדינות המפרץ ובמכליות הנפט שעוגנות באזורן. ומה שחשוב יותר - היא עשויה להביא גם את הקיצונים בטהרן למסקנה שאיראן נטולת הגנה, ועל כן תישאר חשופה לתקיפה ישראלית או אמריקנית אם תנסה לשקם את יכולותיה האסטרטגיות או לדכא הפגנות מחאה. כל זאת בעוד המצור הכלכלי והסנקציות עליה נמשכים.
ספיגת אבידות ללא יכולת להשיב, בתוספת פגיעה מתונה והדרגתית בתשתיות, עשויה להביא את המשטר להגמיש את עמדותיו מחשש לשרידותו, ומתוך הכרה שעוד מעט הוא לא יוכל עוד לעשות שימוש בנשק העיקרי שלו: סגירת מצר הורמוז.
מכאן שהדרך הנכונה, להערכתי, אינה מבצע צבאי קצר, מהיר ועוצמתי נגד תשתיות, אלא מבצע ממוקד שסביר להניח להערכתי שהמטרות שלו יהיו פגיעה רחבה ובו-זמנית - גם של חיל האוויר הישראלי וגם של האמריקנים - בכל מערך הטילים הבליסטיים, טילי השיוט והכטב"מים התוקפים, גם במצר הורמוז וגם בכל שטחה של איראן.
אם אחרי שבוע עצים כזה, אולי קצת יותר, ימשיכו בטהרן לסרב לגמישות במו"מ, אפשר יהיה לפתוח לשיט את מצר הורמוז בלי סיכונים גדולים מדי, ולעבור לתקיפת מטרות תשתית אזרחיות בהדרגה עד שיישבר הקיפאון.
התחושה הזאת - שאיראן חשופה וסופגת אבידות בלי יכולת להשיב - היא שגרמה ב-1988 לאימאם חומייני להחליט שהוא מקבל את תנאי הפסקת האש שהציע האו"ם, שהיוותה למעשה כניעה במלחמה מול עיראק. יש סיכוי טוב שזה גם מה שיקרה עכשיו.
