בשבועות האחרונים עולים קולות שכמעט לא נשמעו מאז 7 באוקטובר - קולותיהם של גברים שנפגעו מינית במהלך החטיפה והעינויים בעזה. בעדויות קשות, מטלטלות וחשופות, הם מתארים כיצד, לצד אלימות פיזית, רעב, בידוד וטרור פסיכולוגי בלתי־נתפס, נאלצו להתמודד גם עם פגיעות מיניות: כפייה של מגע לשם סיפוק או ביזוי, עירום כפוי, השפלות ולעג בעלי אופי מיני, שאלות פולשניות ומשפילות, כפייה לצפות בתקיפה מינית של חטופים אחרים וגילוח שיער גופם - כולל באזורים אינטימיים - כחלק ממנגנון מתוכנן של שליטה והשפלה.
עדויותיהם של הגברים הללו מצטרפות למסכת הרחבה של עדויות על אלימות מינית שיטתית - עדויות שהופיעו גם בדו"חות המקצועיים, גם בעדויות נשים, וגם בדברי בני משפחות המשתחררים. מדובר בדפוס ברור: הפגיעה המינית אינה "אירוע צדדי" אלא חלק מובנה ממערכת העינויים שכוונה כלפי כלל החטופים- גברים, נשים ואף קטינים.
מעבר למשקל הסגולי שלהן עצמן, חושפות העדויות שמתפרסמות כעת משוכות אימתניות שמרחיקות אל מחוץ לשיח הציבורי את הגברים הנפגעים
עדותו המצמררת של גיא גלבוע דלאל למיכל פעילן, מצטרפת לעדויותיהם של שורדי שבי דוגמת רום ברסלבסקי, קית' סיגל ואליה כהן וסודקות שתיקה שמקיפה את הקורבנות הגבריים של אלימות מינית בכלל ובמלחמה בפרט ומזעזעות את הנחות היסוד של החברה הישראלית סביב גבריות, טראומה וחוסן. דווקא בימים אלה, רגע לפני יום המאבק באלימות נגד נשים, חשוב להקשיב לכאב ולמורכבות של הגברים הללו ולשים לב שאלימות מינית אינה "בעיה של נשים בלבד" אף פעם, וודאי לא במתקפת הטרור של השבעה באוקטובר והשבי. היא פגעה בנשים, בילדות וגם בגברים ובנערים.
מעבר למשקל הסגולי שלהן עצמן, חושפות העדויות שמתפרסמות כעת משוכות אימתניות שמרחיקות אל מחוץ לשיח הציבורי את הגברים הנפגעים.
רק בשבוע שעבר הוגש לוועדה לקידום מעמד האישה בכנס הדו״ח השנתי של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית עותק הנוגע לתחום פגיעות מיניות והאיר זרקור לא רק על הפגיעות המוכרות של נשים אלא גם על צד פחות מדובר: גברים שנפגעו. על פי הערכות כלליות, אחת מכל שלוש נשים עוברת פגיעה מינית במהלך חייה, ואחד מכל שבעה גברים. נתון זה אינו משקף בהכרח פחות פגיעות, אלא הרבה פחות דיווחים. בחברה שבה גבריות נקשרת לחוסן, לשליטה, לחוסר-פגיעות- פגיעה מינית בגבר היא סוד שמקבל מעטפת של שתיקה כפולה: של הקורבן ושל החברה. וכך, הם נאלצים לשאת על גבם לא רק את הפגיעה עצמה, אלא את תחושת החובה המדומיינת 'לא להשבר'.
העדויות האחרונות מפוררות את הקיר הזה.
איילת רזין בית-אורודווקא עכשיו - כשהם סוף־סוף מדברים - האחריות עוברת אלינו. עלינו כחברה ליצור את הקרקע שמאפשרת לכל אדם- גבר או אישה - לספר על הפגיעה המינית שעבר או עברה, ולקבל אוזן קשובה, אמפתיה מלאה, והכרה. האחריות שלנו היא לא להפנות מבט, לא להקטין או לשפוט, לא להטיל ספק, ובעיקר- לא להפקיר אף אחד ואחת לבד בתוך הכאב.
זה המבחן האנושי הבסיסי ביותר שלנו: להבטיח שכל מי שנפגע יידע שיש לו מקום, שיש לו שייכות, שיש מי שמאמין לו - ושלעולם לא יהיה שוב לבד.
עו"ד איילת רזין בית אור היא מומחית בקידום שיוויון מגדרי ומאבק באלימות מגדרית, לשעבר מנכ"לית הרשות לקידום מעמד האישה
