הדיון על הדחתה האפשרית של היועצת המשפטית לממשלה מגיע בתקופה זו לשיאים חדשים וכולנו עדים למלחמת זהויות שמתמקדת באדם במקום בבעיה המבנית. מחנה אחד מתייצב באופן אוטומטי להגנתה כמגינת שלטון החוק, בעוד המחנה השני רואה בה סמל לעריצות של המערכת המשפטית. היועצת הפכה לסמל במלחמה תרבותית - אני בעדה או נגדה.
אבל בדיון הזה, אנחנו מחמיצים את הבעיה האמיתית. ליועץ המשפטי יש שלושה תפקידים - ייעוץ משפטי לממשלה, ייצוג המדינה בהליכים משפטיים, ועמידה בראש התביעה הכללית. לממשלה יש שתי בעיות מרכזיות עם היועמ"שית. הראשונה, המוכרת יותר, נוגעת לשני התפקידים הראשונים שלה (ייעוץ וייצוג). ננסח את זה בפשטות: "היועצת המשפטית מונעת מאיתנו לעשות מה שאנחנו רוצים". זו הבעיה היותר מדוברת.
אבל אנחנו רוצים להתחיל בבעיה האמיתית, היותר מהותית, כי היא מייצרת ניגוד עניינים מבני בין היועצת המשפטית לבין חברי הממשלה.
בתפקידה כראש התביעה הכללית, היועצת המשפטית היא זו שמחליטה האם לחקור ולהעמיד לדין את נבחרי הציבור. המשמעות: אותו אדם שמייעץ לשרים ולראש הממשלה, ומעורב בהחלטות הרגישות ביותר, הוא גם האדם שמחליט אם להעמיד אותם לדין. פה יש ניגוד עניינים אמיתי, או לפחות מראית עין (ותחושה) של ניגוד כזה.
מצב בלתי נסבל
זה שורש הבעיה. זו הסיבה שלנבחרי הציבור הימנים יש תחושה (גם אם אין לה ביסוס עובדתי), שמערכת שלטון החוק "רודפת" אותם בגלל המדיניות שלהם. זו הסיבה שמחנה השמאל מתלונן שיחסי הקרבה בין היועצים משפטיים לבין שרים דווקא גרמו בעבר לכך שנבחרי ציבור קיבלו "הנחת סלב", במקום שבו אדם מן הישוב היה מועמד לדין.
מתן אפשרות לממשלה לעקוף את עמדת הייעוץ המשפטי בכל מקרה של מחלוקת הינה מסוכנת: הממשלה אינה "מעל החוק" והמדינה אינה "מגרש המשחקים" הפרטי שלה. היא פועלת בשליחות הציבור
אז איך מעגלים את המרובע הזה? ברור שהפתרון לזה הוא לא פיטורין של יועצת משפטית, כי הבעיה היא מבנית.
הפתרון הנכון הוא להעביר את סמכות ההחלטה על חקירות והעמדה לדין של אישית ציבור מהיועץ המשפטי - אל פרקליט המדינה. הפרקליט יצטרך לקבל אישור ועדה חיצונית של שלושה שופטים בדימוס, אשר תהיה מוסמכת לאשר לפרקליט המדינה פתיחת חקירה והגשת כתב אישום נגד שרים וראש ממשלה. היועמ"ש לא יהיה מעורב בהחלטה בכלל.
הפתרון הזה בעינינו נוגע ללב הבעיה - ואינו מצריך מהלך קיצוני כמו הפרדת כל סמכויות התביעה מהייעוץ המשפטי, מהלך שייצר "בלגן" משפטי, ולא יפתור את הבעיות המרכזיות.
לא נתעלם גם מהטענה הנוספת, הידועה יותר, של הממשלה - שמוחה על כך שהיועץ המשפטי, שאינו נבחר ציבור, יכול לכפות את עמדותיו על הממשלה. יש ניצוצות של אמת בטענה זו, אלא שמתן אפשרות לממשלה לעקוף את עמדת הייעוץ המשפטי בכל מקרה של מחלוקת הינה מסוכנת: הממשלה אינה "מעל החוק" והמדינה אינה "מגרש המשחקים" הפרטי שלה. היא פועלת בשליחות הציבור ואמורה לקדם את האינטרסים של כלל הציבור בצורה חוקית.
כיצד מעגלים את המרובע הזה?
במתווה ליציאה מהמשבר החוקתי של הרבעון הרביעי הצענו פתרון מאוזן: מצד אחד מתן משקל מחייב לחוות דעתו המשפטית של היועמ"ש אל מול החלטות שרים ונושאי משרות ציבוריות אחרים - החלטות שמטבען אינן חשופות לציבור הרחב, ולכן קיים בהן חשש גדול יותר מקבלת החלטות מושחתות או לא חוקיות.
מצד שני, הממשלה במליאתה תהיה רשאית לקבל החלטה בניגוד לעמדת היועץ המשפטי, ואם תוגש עתירה לפני בית המשפט העליון כנגד החלטת הממשלה, הממשלה תהיה זכאית לייצוג פרטי בנפרד מעמדת היועץ המשפטי לממשלה, ובית המשפט יהיה זה שיקבע אם יש לפסול את החלטת הממשלה.
הגיע הזמן לצאת ממלחמות הזהויות ולהתחיל לדבר על פתרונות מבניים. להפסיק להתמקד בשאלה "מי בעד ומי נגד היועצת" ולהתחיל לשאול "איך בונים מערכת טובה יותר". לא צריך לפרק את כל המערכת מאידך כדי לתקן ניגוד עניינים ספציפי. לפעמים הדרך לפתור משברים היא באמצעות שינויים מדויקים וממוקדים במקום הנכון.
הכותבים הם ממחברי מסמך כללי המשחק של הדמוקרטיה - הצעת תנועת הרבעון הרביעי ליצירה מהמשבר החוקתי-פוליטי
