יום העצמאות הוא יום לידתה של מדינה קטנה שבכל דור ודור עומדים עליה לכלותה. אבל למרות כל הצרות, ולמרות שלא אחד בלבד עומד עלינו לכלותנו, ישראל דורגה לא מזמן במקום השמיני בעולם בדו"ח האושר העולמי. שמיני. ולא רק באזור. הרבה לפני מדינות רגועות, עשירות, מסודרות ומנומסות מאיתנו.
אבל חייבים להודות שזה מוזר. כבר שנתיים וחצי מלחמה. ולא רק. אנחנו גם בפוסט-טראומה, חרדה, פילוג, יוקר מחיה, ובתחושה מתמדת שהמצב של הארץ המובטחת רחוק מלהיות "מבטיח".
אז איך ייתכן שבתוך כל זה, ישראלים עדיין מדרגים את האושר שלהם כל כך גבוה?
האמת היא שהמושג "אושר" קצת מטעה. כי הדו"ח לא שואל אם קמנו במצב רוח טוב, חייכנו בערב או האם החיים שלנו "תותים". הוא שואל "איפה אתם ממקמים את חייכם על סולם שבין החיים הגרועים ביותר האפשריים לחיים הטובים ביותר האפשריים". זה לא מדד של שמחה רגעית, אלא של כמה אנחנו מעריכים את החיים שלנו ביחס למה שהיה יכול להיות.
כלומר, זה לא אומר שהכול כאן נפלא וכולנו מאושרים. זה אומר שישראל מדורגת גבוה למרות המצב.
וזו הבחנה חשובה. אדם יכול להיות מודאג, כועס, עייף ומוצף – ועדיין לחשוב שהחיים שלו טובים, ביחס לאפשרות הכי גרועה שהוא יכול לדמיין. לכן, הוא יכול לריב עם המדינה בבוקר, לקלל את הממשלה בצהריים, ובערב להגיד שלא היה מוכן לחיות בשום מקום אחר.
חלופה שמציגים לנו היא חורבן
חלק מזה קשור ליחסיות של המדד. כי החלופה שמציגים לנו היא לא "חיים פחות נוחים" אלא חורבן. ואם בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, כל עוד לא הושמדנו – הצלחנו. ואז לא צריכים להיות מאושרים במיוחד בשביל לדרג את החיים שלנו גבוה. מספיק להיות בחיים. וכשנקודת הייחוס שלנו היא השמדה, אפילו מציאות קשה, יקרה ומתישה נראית אופציה עדיפה.
אגב, הדירוג הנוכחי מבוסס על ממוצע של השנים 2023–2025. הדו"ח מנסה להסביר שציון גבוה יכול לנבוע מכך שממוצע תלת-שנתי נוטה לרכך השפעה של אירועים קיצוניים. אבל זה פחות רלוונטי אלינו. ראשית, זו לא הפעם הראשונה שאנחנו בעשירייה הראשונה במדד האושר. שנית, במשך כל השלוש שנים האלה "אירועים קיצונים" היו השגרה הטראגית שלנו.
אבל זה לא רק יחסיות. חלק מזה קשור גם למשהו עמוק יותר: שגם תחת לחץ מתמשך, המבנה החברתי והפסיכולוגי של החיים בישראל עדיין מחזיק. וזה כנראה משפיע הרבה יותר על תחושת האושר מאשר כל אותם דברים שלא ממש "עובדים" במדינה.
מחקרי אושר מראים שוב ושוב: מה שעושה אותנו מאושרים זה לא כסף. גם לא צריכה של מותרות. מה שעושה אותנו מאושרים זה בעיקר התמיכה החברתית, הנתינה, האמון, החוויות המשותפות, הקשרים הקרובים – כל מה שישראל שופעת בהם. ארץ זבת חלב, דבש, אחווה והדדיות. במיוחד בזמן חירום. כנראה המדינה היחידה בעולם שמי שיתקוף אותך בכביש גם יגיש לך עזרה ראשונה מצילת חיים.
במילים פשוטות: אנשים לא "שמחים בחלקם" כשהם חיים בנוחות. הם שמחים כשהם חיים עם אנשים. כשהם שייכים. כשהם נחוצים. כשהם חלק ממשפחה, מקהילה, ממעגל חברים, ממסורת, ממאבק, מייעוד, אפילו מוויכוח משותף. וכאן, עם כל הכאוס, ישראל חזקה במיוחד.
זה כנראה סוג עמוק יותר של אושר. מסתבר שלמרות הכל, עדיין יש לנו ארץ נהדרת. לפחות בינתיים. וכנראה שמכאן, יש רק לאן לעלות – כל עוד נמשיך שיהיה לנו אכפת
נכון, הישראלים לא בדיוק נראים "מאושרים". אנחנו עצבניים, כועסים, רבים, צועקים, מתווכחים. כשהייתי בפוסט דוקטורט, הייתה לנו בעבודה קבוצה של ישראלים. מספיק שהיינו מדברים על המשחק האחרון של מכבי, וכל העמיתים האמריקאיים היו מתפלאים שאנחנו רבים. ואולי כאן בדיוק מסתתר העניין. אם יש מי שמקשיב זו דווקא ראיה למעורבות. מי שלא אכפת לו לא נלחם. מי שמרגיש חלק מהמדינה זועק. זה מה שעושים כשאוהבים.
מהות הישראליות
וזו המהות של להיות ישראלי. לקטר על המדינה, המחאות, "הצד השני", ואז לנסוע שעתיים כדי לעזור למישהו שאנחנו לא מכירים. להתווכח על הכול, אבל להתייצב כשצריך. לכתוב בבוקר פוסט למה אין פה עתיד, ובערב לחגוג הקמה של משפחה חדשה, עסק או יוזמה – לתפארת מדינת ישראל.
לא בגלל שאנחנו תמימים. בגלל שאין לנו ארץ אחרת.
אפשר כמובן לזלזל בנתון הזה. לומר שזה ממוצע סטטיסטי, שזה מטשטש פערים, שזה לא משקף את הסבל של מי שנפגעו, שנשברו, שנשחקו. וזה נכון. אבל גם ההפך נכון: חברה שמצליחה, בתוך מציאות בלתי נורמלית, לשמר תחושת ערך, שייכות ומשמעות, היא לא חברה כושלת. היא חברה עם חוסן.
וזה אולי הדבר הראוי ביותר לומר לקראת יום העצמאות. לא שישראל היא גן עדן. היא ממש לא. לא שאנחנו "שמחים למרות הכול", כאילו מדובר על עם שחי בסרט. אנחנו חיים בסרט. אבל המדינה עדיין מצליחה לייצר עבור רבים מאוד תחושת חיים שיש בהם יותר מאיום. יותר מיוקר. יותר מכעס. חיים שיש בהם משפחה, קהילה, אחריות הדדית, זיכרון משותף, עתיד משותף, ובעיקר התחושה שגם אם קשה כאן מאוד – זה עדיין הבית.
גיא הוכמןצילום: יובל טבולאולי זו הסיבה שבכל שנה מחדש, למרות כל מה שאנחנו יודעים, ולמרות כל מה שאנחנו מפחדים ממנו, ולמרות כל מה שמרגיז אותנו בצדק, אנחנו עדיין עונים לאותה שאלה פשוטה של דירוג חיים בתשובה גבוהה יחסית. לא כי טוב פה תמיד. אלא כי עמוק בפנים, לרבים מאיתנו עדיין ברור שהחיים כאן, עם כל המחיר, הם חיים בעלי משמעות.
ובסופו של דבר, זה כנראה סוג עמוק יותר של אושר. מסתבר שלמרות הכל, עדיין יש לנו ארץ נהדרת. לפחות בינתיים. וכנראה שמכאן, יש רק לאן לעלות – כל עוד נמשיך שיהיה לנו אכפת.
הכותב הוא מומחה לכלכלה התנהגותית וקבלת החלטות, חבר סגל בבית הספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן
