גם אני הרמתי גבה כשראיתי שישראל מדורגת מעל ארה״ב, בריטניה, גרמניה וצרפת. וזה בדיוק מה שהופך את הנתון הזה לכל כך מעניין.
זה נשמע כמעט מופרך בטיימינג הנוכחי. אם היינו צריכים לתאר את ישראל של השנים האחרונות, כנראה שלא היינו מתחילים מהמילה “אושר”. היינו אומרים מתח, שחיקה, כעס, חרדה, יוקר מחיה, מלחמה, מילואים, אין לי כוח כבר די. ובכל זאת, ישראל שוב נמצאת מאוד גבוה במדד האושר העולמי. ולא מדובר בשנה אחת מקרית או בקפיצה חד-פעמית, אלא ברצף די עקבי: מקום 9 ב-2022, מקום 4 ב-2023, מקום 5 ב-2024, ומקום 8 גם ב-2025 וגם ב-2026. זה כבר לא נראה כמו גחמה סטטיסטית.
היי, איך החיים שלך?
כדי להבין איך זה יכול להיות, צריך קודם להבין מה בכלל בודק הדוח הזה. מדד האושר העולמי מבוסס על שאלה אחת מרכזית: מבקשים מאנשים לדמיין סולם מ- 0 עד 10, שבו 10 הם החיים הכי טובים האפשריים עבורם ו- 0 הם החיים הכי גרועים שאפשר, ואז שואלים: באיזה שלב על הסולם אתה מרגיש שאתה עומד כרגע?
זאת שאלה פשוטה, אבל היא לא שואלת אם היה לך שבוע טוב, ולא כמה פעמים צחקת היום. היא שואלת משהו אחר: איך אתה מעריך את החיים שלך כמכלול. וזה הבדל עצום. כי אדם יכול להיות מודאג, כועס, עייף או עצוב, ועדיין להרגיש שהחיים שלו, כמכלול, הם חיים בעלי ערך.
את הסקר הזה, עורך מכון גאלופ לסקרים, ביותר מ- 140 מדינות, עם בערך 1,000 נשאלים בכל מדינה, בכל שנה. אחר כך, מחברים 3 שנים של תשובות לממוצע שנותן תמונה יציבה יותר, כדי שהתשובה לא תהיה רגישה מדי לאירוע ספציפי שבדיוק התרחש.
אחר כך החוקרים שואלים שאלה נוספת: מה בדרך כלל מסביר את ההבדלים בין מדינות? ושם חוזרים שוב ושוב אותם גורמים: הכנסה, תמיכה חברתית, בריאות, חופש, נדיבות והיעדר שחיתות.
לא כל המדינות המאושרות מגיעות לשם מאותה סיבה
כדי להבין את הסיפור הישראלי, שווה להסתכל קודם על מי עוד נמצאת בצמרת. פינלנד, למשל, אוחזת במקום הראשון כבר תשע שנים ברציפות. כשחוקרים מנסים להבין למה, ההסבר שחוזר שוב ושוב הוא אמון: אמון במוסדות, שחיתות נמוכה, מדינת רווחה אמינה, שירותים ציבוריים מתפקדים. בפינלנד החיים נתמכים חזק מאוד על ידי מערכות שאנשים באמת סומכים עליהן.
אבל יש גם מסלול אחר לפסגה. יש מדינות שמגיעות גבוה בזכות המרקם החברתי שלהן. כאן ישראל הופכת מעניינת במיוחד, כי היא ממש לא נראית כמו פינלנד במסלול שלה לאושר.
לא הכל עובד פה
במקרה של ישראל, זה לא השקט, הסדר או האמון גבוה במוסדות שהוביל אותנו לפסגה. להפך: לפי הסיקור של דוח 2026, ישראל דורגה רק במקום 107 במדד תפיסת השחיתות. כלומר, הסיפור כאן הוא לא שאנשים יושבים ואומרים “המערכת אמינה, הכול עובד, המדינה מחזיקה אותי”. ממש לא.
אבל ישראל כן בולטת במשהו אחר: קשרים.
בדוח מ-2025 היה פרק מיוחד על רווחה נפשית וקשרים חברתיים אצל צעירים. כלומר, לא רק הדירוג הכללי של המדינות, אלא ניסיון להבין מה מחזק או מחליש את הרווחה של צעירים בעולם. ובתוך הפרק הזה, ישראל הגיעה למקום הראשון באיכות הקשרים החברתיים. צעירים כאן דיווחו יותר מכל מדינה אחרת במדגם, שיש להם על מי לסמוך. זה לא אומר שלכולם יש המון חברים. זה אומר שיותר צעירים בישראל מדווחים שיש להם תמיכה, שיש עזרה זמינה, שיש אנשים שיגיעו אם צריך. וזה מעניין במיוחד כשזה מגיע מהצעירים, בדיוק האוכלוסיה שגם פוגשת מקרוב את המחיר הכבד של החיים בישראל. ובכל זאת.
אולי זה הדבר שצריך לגעת בנו
ופה, בעיניי, נמצאת המהות. אושר הוא לא רק תוצאה של כמה החיים נוחים. אושר הוא גם תוצאה של חיים שמרגישים ביחד, בקהילה, שאני על אמת - לא לבד.
אנחנו רגילים לחשוב על אושר במונחים של נעים לי או “כמה כיף לי”. אבל בני אדם לא בנויים רק כדי לחפש נוחות. הם בנויים גם כדי לחפש מקום בתוך רשת אנושית. המוח האנושי מגיב לא רק לסכנה פיזית, אלא גם לבדידות, לחוסר גיבוי, לתחושה שאם אפול - אין מי שירים. במילים אחרות, מה שמרגיע בני אדם הוא לא רק שהעולם בטוח. מה שמרגיע בני אדם הוא שמישהו איתם בעולם.
אם הדוח הזה צודק אפילו חלקית, אז אחד המרכיבים הכי עמוקים של חיים טובים הוא לא רק כסף, לא רק בריאות, ולא רק היעדר סכנה. הוא גם יחסים שיש בהם גיבוי. אנשים. שולחן. קהילה. מישהו שיבוא. מישהו שיחזיק. מישהו שידע
ובדיוק פה ישראל נראית יוצאת דופן. ישראל יכולה להיות גבוהה במדד כזה לא מפני שהחיים פה נעימים, אלא מפני שהחיים פה, עבור הרבה אנשים, עדיין מרגישים מחוברים, שייכים ונתמכים ביחסים. זה סוג אחר של אושר. פחות סקנדינבי, יותר שבטי: משפחות צפופות, קבוצות ווטסאפ, שכנים, מילואים עם כל הצוות, ארוחות, עזרה, התגייסות, אנשים שנכנסים לך לחיים. זה לפעמים מעייף, לפעמים חונק, ולפעמים מציל.
אז בקיצור: פינלנד היא מקום שבו אפשר לסמוך מאוד על המערכת. ישראל היא מקום שבו הרבה אנשים מרגישים שאפשר לסמוך מאוד על אנשים.
ועדיין, זה ממש לא סיפור ורוד.
הנתון הזה לא אומר שקל פה. להפך. בדוח 2024 נכתב שאחרי 7 באוקטובר חלה בישראל ירידה חדה של בערך 0.9 נקודה בהערכת החיים על הסולם. כלומר, המציאות כן חודרת. הכאב כן נרשם. אנשים לא ממשיכים לענות אותו דבר לא משנה מה.
וזה גם עוזר לענות על אחת הטענות הכי נפוצות סביב הדוח הזה: “עזבו, ישראלים פשוט משקרים בסקרים.” זאת טענה ששווה לקחת ברצינות, כי כל סקר עצמי חשוף להטיות. אולי אנשים בתרבויות שונות משתמשים אחרת בסולמות כאלה, ואולי יש מקומות שבהם יותר מקובל להגיד שקשה ופחות מקובל להישמע מרוצים.
אבל בסוף, השאלה היא לא אם כל אדם ענה בצורה מושלמת. השאלה היא האם מתוך אלפי תשובות, לאורך שנים, עולה תבנית שאפשר לזהות בה משהו אמיתי על חיי אדם. וכשאותו דפוס חוזר שוב ושוב, משתנה אחרי אירועים גדולים, ומתחבר לגורמים כמו תמיכה, בריאות ואמון - כבר קשה לבטל את זה כסתם שקר. אם אנשים כאן היו פשוט “משקרים”, היינו מצפים לנתונים מנותקים מהמציאות. אבל הם לא מנותקים. יש ירידה אחרי טראומה לאומית, יש שינוי לאורך זמן, ויש גם חולשות ברורות - למשל בתפיסת שחיתות. יותר סביר שאנשים עונים בכנות על שאלה אחרת מזו שהציניים שומעים.
הציני שומע "אושר" וחושב "נעים פה? רגוע פה?" אבל הדוח שואל משהו אחר: איך אתה מעריך את החיים שלך כמכלול?
איפה ישראל חזקה - ואיפה היא חלשה
אם מסתכלים על המדדים שהדוח משתמש בהם כדי להסביר את התמונה, הסיפור הישראלי נהיה עוד יותר ברור. ישראל מדורגת גבוה מאוד בתמיכה חברתית - מקום 9 בעולם. בתוחלת חיים בריאה אנחנו במקום #10. אבל בחופש הבחירה אנחנו רק במקום #88, ובתפיסת שחיתות במקום 107. כלומר, רואים שלא מדובר במדינה שאזרחיה מרגישים שהכל עובד בה נהדר. להפך. מה שמחזיק את הציון גבוה כנראה לא מגיע מהמוסדות, אלא מהיחסים.
יהודית כץרותם קלינגראז מה אפשר לקחת מזה לחיים?
בעיניי, הרבה.
אם הדוח הזה צודק אפילו חלקית, אז אחד המרכיבים הכי עמוקים של חיים טובים הוא לא רק כסף, לא רק בריאות, ולא רק היעדר סכנה. הוא גם יחסים שיש בהם גיבוי. אנשים. שולחן. קהילה. מישהו שיבוא. מישהו שיחזיק. מישהו שידע.
ויש בזה גם מסקנה מעשית. לאכול יותר עם אנשים. להפוך תמיכה ממשהו תיאורטי למשהו זמין. להשקיע פחות רק בשיפור תנאי החיים, ויותר בשמירה על מערכות היחסים שמחזיקות אותנו. לשאול לא רק “איך אני מוריד סטרס”, אלא גם “מי האנשים שאיתם אני עובר את הסטרס הזה”. ובאותה מידה, להיות אדם כזה עבור אחרים.
כי אולי זה הסיפור הישראלי בגרסה הכי תמציתית שלו: לא נימוס, לא שקט וסדר, לא שלווה - אלא קשר. הנתון הזה לא אומר שהחיים כאן טובים במובן הפשוט. הוא אומר שגם בשנים קשות מאוד, יש משהו חזק ששומר עלינו, וחשוב שנשמור עליו טוב טוב - לא המערכות, אלא מערכות היחסים שלנו.
יהודית כץ היא סופרת, מאמנת ומרצה המתמחה בתחום הפסיכולוגיה החיובית ופסיכולוגיה פרקטית מבוססת מחקר. מנחת הפודקאסט "חושבים טוב", כותבת הספר "חושבים טוב - להעז לחיות את החיים המתאימים לך"
