סומלילנד בקעה אל המציאות הישראלית בהקשר של "הגירה מרצון" מרצועת עזה, אותו חלום משיחי, שעליו בוזבזו מילים אינספור. קרה דבר מעניין; מה שהחל כפתרון קסם לתשוקת ממשלת נתניהו לסילוק עזתים, הפך למהלך אסטרטגי מורכב, רווי סכנות, אימפריאלי. ההכרה בסומלילנד היא למעשה החלטה להתנגש ישירות עם שורת מדינות בעולם הערבי, ובהן, לבד מסומליה, גם מצרים וסעודיה - תוך העצמת הברית עם איחוד האמירויות. הסיבות האסטרטגיות ברורות, לאור חשיבותה של קרן אפריקה, המאבק בחות'ים, משאבי הטבע ועוד; השאלות לגבי העתיד גדולות יותר. הפרויקט כולו הובל בידי שר החוץ גדעון סער, שביקר השבוע בהרגייסה, עיר הבירה; זהו חלק מהמיקוד של משרד החוץ בתקופתו באפריקה.
דגל ישראל מוצג בחגיגות ההכרה בבירת סומלילנד
שוחחתי שלשום עם נציגה של סומלילנד לוושינגטון, באשיר גות'. מבחינת הרפובליקה, הוא שגריר; אך ארה"ב איננה מכירה במדינה. הוא הציג את המוטיבציה של ארצו בצורה ברורה: "פתיחת שערים. זה הצעד הראשון. כשמדינה מכירה במדינה שאינה מוכרת, זה פותח את הדלת למדינות אחרות ללכת בעקבותיה. ב-1971, כשבנגלדש – שנקראה אז מזרח פקיסטן – זכתה לעצמאות, המדינה הראשונה שהכירה בה באופן חד-צדדי הייתה הודו. מדינות מוסלמיות, כמו פקיסטן וסעודיה, הצטרפו רק שלוש שנים לאחר מכן. לכן הצעד הראשון הוא קריטי וחשוב מאוד. זה מה שאנחנו מצפים לו".
על הגירת עזתים לרפובליקה: "זה איננו חלק מהעסקה עד כמה שאני יודע. זו הייתה ספקולציה תקשורתית, תיאורטית בלבד, בלי שום דבר קונקרטי. סומלילנד מעולם לא דנה בכך עם ישראל, וישראל מעולם לא העלתה זאת בפני סומלילנד"
ראינו הצהרות שפירסמו מדינות ערביות מסוימות לאחר ההודעה הזו. ייתכן שההכרה הישראלית הפכה את סומלילנד ליעד משמעותי יותר למדינות וגורמים שעוינים לה?
"תמיד יש סיכון, ואנחנו מודעים לכך. אבל צריך לזכור שמדינות ערב מפרסמות הצהרות כאלה כבר 78 שנה, ושום דבר לא באמת יצא מזה. אתה זוכר שב-1967 מדינות ערב התכנסו בחרטום והוציאו את החלטת 'שלושת הלאווים'. והיום אנחנו יודעים כמה מדינות ערביות מקיימות יחסים עם ישראל והכירו בה".
האם אתה חושש שעכשיו, מטורקיה ועד החות'ים, תהיו מטרה לג'יהאד?
"אנחנו רוצים לחיות בשלום עם כל המדינות באזור. אוקיי? אבל עם זה, אנחנו גם לא נאיבים – ומבינים שיש סיכונים מעורבים ביחסים שלנו עם ישראל. זה סיכון מחושב. בדרך כלל אנחנו אומרים שהשלום והיציבות של המדינה שלנו נשמרים על ידי העם של סומלילנד. יש לנו מודיעין אנושי. לדוגמה, אם מישהו שוכר בית היום בהרגייסה, עיר הבירה, השכנים, אם הם לא מכירים את האדם הזה, מיד מודיעים למשטרה: אנחנו לא מכירים אותו, בבקשה, אולי אתם צריכים לבדוק את זה".
אתה מצפה שארה"ב תלך בעקבות ישראל?
"אני מלא תקווה שכך יהיה".
אתה ודאי יודע שרוב הפרסומים בישראל בהקשר לסומלילנד היו בהקשר של אפשרות הגירה של פלסטינים מרצועת עזה לארצך. האם זה חלק מהעסקה?
"זה איננו חלק מהעסקה עד כמה שאני יודע. זו הייתה ספקולציה תקשורתית, תיאורטית בלבד, בלי שום דבר קונקרטי. סומלילנד מעולם לא דנה בכך עם ישראל, וישראל מעולם לא העלתה זאת בפני סומלילנד".
אם פלסטינים ירצו להגר מרצונם לסומלילנד זו אפשרות?
"מרצון – כן. אנחנו מדינה שקולטת פליטים רבים מרחבי העולם. יש אצלנו פליטים רבים. כפי שמדינות רבות עושות".
הסומלילנדים (להבדיל מהסומלים) אומרים שהפרסומים בישראל על הגירת עזתים היו "בלון ניסוי בלבד" והם לא היו שותפים בו. בתוך המערכת הישראלית יש מחלוקת שקטה לגבי סומלילנד; יש כאלה שרואים בכך תעוזה מדינית, ואחרים שמביטים על הסיכונים, בעיקר מתיחות רבה עם מדינות ערביות שמצויות ביחסים טובים עם ישראל. בצד של התעוזה המדינית נמצא, לדוגמה, המכון ליחסי ישראל-אפריקה, שמנסה "לבנות גשרים כלכליים, חברתיים ודיפלומטיים" עם מדינות אפריקה. שירי פיין-גרוסמן, מנכ״לית המכון, אומרת כי "כינון היחסים עם סומלילנד מסמל תפנית אסטרטגית במעמד ישראל באפריקה בכלל ובקרן אפריקה בפרט. סומלילנד מתפקדת זה למעלה משלושה עשורים כישות עצמאית בפועל, בעלת יציבות ביטחונית, מוסדות שלטון מתפקדים ונכונות מובהקת לשיתוף פעולה עם מדינות פרו-מערביות. מיקומה הגיאו-אסטרטגי בפתח מפרץ עדן הופך אותה לשחקן משמעותי".
על אפשרות הקמת בסיס צבאי ישראלי בסומלילנד: "כרגע הייתה רק פעולה של הכרה בין שני הצדדים. אני לא חושב שנחתם הסכם מפורט, הסכם ייחתם כששתי המדינות ייצרו יחסים דיפלומטיים ויחליפו שגרירים. זה השלב שבו יגיע ההסכם האמיתי״
אתה חושש שעכשיו תהיו מטרה לג'יהאד?
"אנחנו רוצים לחיות בשלום עם כל המדינות באזור. אוקיי? אבל אנחנו לא נאיביים ומבינים שיש סיכונים מעורבים ביחסים שלנו עם ישראל. זה סיכון מחושב".
באשיר, תוכל להסביר לציבור הישראלי את התמונות שראינו של שמחה ברחובות, דגלי ישראל – במיוחד בהתחשב במעמד של ישראל בקרן אפריקה?
"בסומלילנד עברנו 35 שנים של תסכול ודלתות סגורות. דפקנו על דלתות האיחוד האפריקאי, העולם הערבי, העולם האיסלאמי, המערב – ואף אחד לא הסכים אפילו לדון בעצמאות שלנו. 75% מהאוכלוסייה שלנו צעירה מגיל 35. הם גדלו במדינה עצמאית מאז שהשבנו את עצמאותנו ב-1991. הם לא מכירים דגל אחר מלבד דגל סומלילנד. אבל חוסר ההכרה מנע מאיתנו גישה למוסדות כמו קרן המטבע והבנק העולמי והשקעות בינלאומיות. לכן, אחרי כל התסכול הזה, באה השמחה על ההכרה מצד ישראל".
האם ישראל תקים בסיס צבאי בסומלילנד?
"כרגע הייתה רק פעולה של הכרה בין שני הצדדים. אני לא חושב שנחתם הסכם מפורט. הסכם ייחתם כששתי המדינות ייצרו יחסים דיפלומטיים ויחליפו שגרירים. זה השלב שבו יגיע ההסכם האמיתי. אז אני חושב שאנחנו צריכים לחכות לזה".
אתה לא שולל זאת.
"ובכן, אם שתי מדינות ריבוניות חותמות על הסכם של שיתוף פעולה, זה משחק הוגן: ייתכן הסכם ביטחוני וייתכן הסכם כלכלי".
אני שואל כי לישראל אינטרס ביטחוני, לאור נמל אילת, לאור החות'ים, בנוכחות צבאית במדינתך – בהסכמה עם הממשלה שלכם.
"אני יכול להגיד לך את דעתי האישית. יש תחרות בין מעצמות בקרן אפריקה, וישראל איננה שונה. לישראל יש זכות, לדעתי, להיות נוכחת גם בים האדום, ולהחזיק בנוכחות ובקול שלה. ואם סומלילנד וישראל יגיעו להסכם של יחסים דיפלומטיים - זו תהיה תוצאה הגיונית".
