ביום שני, 5 באוקטובר 2026, בשעה 15:30, יצא גבר בן 57 ממי תעלת למאנש אל חוף שייקספיר, סמוך לדובר שבדרום אנגליה. הוא לבש חליפת צלילה, גופו כאב, ועל החוף חיכו לו אביו, אחיו וחברים.
האיש, קארל בושבי, לא דרך על אדמת מולדתו מאז 1998. כשעזב היה בן 29, צנחן משוחרר עם 500 דולר בכיס ורעיון כמעט בלתי אפשרי: להגיע מהקצה הדרומי של צ'ילה לבית אימו באנגליה, בלי להשתמש בתחבורה כדי להתקדם במסלול.
בריאיון ל-ynet בנובמבר 2025, כשעדיין היה בדרכו לבריטניה, סיפר בושבי שהמחיר הכבד ביותר של המסע לא היה המאמץ הפיזי או הסכנות, אלא מערכות היחסים שאיבד לאורך הדרך. "אבל הכי קשה היה לאבד את הקשרים האלה", אמר. "הבדידות היא בעיה אמיתית". כשנשאל מה יעשה ביום שבו יגיע סוף סוף הביתה, סיפר על הרצאות, ראיונות ופרויקטים שמתוכננים לאחר המסע, ואז הוסיף: "אחר כך, אני מניח, אצטרך למצוא קצת שקט". כעת, כשהוא שוב על אדמת בריטניה, השאלה הזאת כבר אינה תיאורטית.
קשיים עד הרגע האחרון
"זה מרגיש טוב להרגיש שוב את אדמת בריטניה מתחת לרגליים", סיפר לאחר החזרה. אבל החיבוקים בדובר לא היו סוף המסע: באותו רגע נותרו לו עוד כ-400 קילומטרים עד לבית אימו בעיר האל. בחודשים האחרונים התקדם בושבי דרך אירופה לעבר חופי צרפת. הוא קיווה להגיע לבריטניה בהליכה דרך מנהרת השירות של מנהרת התעלה, אבל ביוני דחתה מפעילת המנהרה את בקשתו משיקולי בטיחות ותפעול. אחרי עשרות אלפי קילומטרים, דווקא הדרך הקצרה הביתה נחסמה.
קארל בושבי
(צילום: באדיבות קארל בושבי)
החלופה הייתה שחייה, אלא שגם היא דרשה אישור חריג. הרשויות הצרפתיות אינן מתירות בדרך כלל יציאה לשחיית תעלה מאורגנת מצרפת לבריטניה. בתחילת ספטמבר הודיע בושבי שהאישור התקבל, וקיווה להיכנס למים ב-1 באוקטובר. כעבור שבועות התברר שההסדרה טרם הושלמה. "חשבנו שקיבלנו אישור לשחות מהחוף הצרפתי. התברר שלא", אמר ל-AFP בסוף ספטמבר. הוא גם לא הסתיר את סלידתו מהרעיון: "אני שוחה כמו חתול שזרקו לאמבטיה". לבסוף הושג האישור, בתיאום עם הרשויות ומשמר החופים, והאיש שכבר חצה את הים הכספי בשחייה מצא את עצמו שוב בתוך חליפת צלילה, בדרך הביתה.
"לא התאמנתי בכלל": שלושה ימים בדרך הביתה
למרות הניסיון שצבר, בושבי נכנס הפעם למים כמעט בלי להתכונן. "לא התאמנתי בכלל", הודה בריאיון ל-BBC לאחר החצייה. לדבריו, הוא רק בדק שחליפת הצלילה מתאימה לו. "אחרי שעה במים כבר התחילו לי התכווצויות שרירים, ובאמת תהיתי אם אצליח לעשות את זה".
החצייה התפרסה על פני שלושה ימים, שבהם שחה כ-20 שעות במצטבר. הוא נעזר בחליפת צלילה ובציוד ציפה, ובין מקטעי השחייה נח בסירת ליווי. זו לא הייתה שחיית תעלה רציפה לפי הכללים המחמירים של שחיינים מקצועיים, ובושבי עצמו הקפיד להדגיש את ההבדל. לדבריו, בכל פעם שחזר למים המשיך מהנקודה שבה הפסיק, בהתאם לכללים שקבע למסע שלו.
קארל בושבי
(צילום: באדיבות קארל בושבי)
למרות שהים היה רגוע יחסית, ההתמודדות הייתה קשה. התכווצויות השרירים, התשישות והמאמץ המצטבר ליוו אותו לאורך החצייה. אבל דווקא בלילות, בתוך המים, מצא רגעים של שלווה. כשהתקדם בשחייה על גבו והביט למעלה, הרחק מזיהום האור של הערים, נגלו לעיניו שמיים זרועי כוכבים.
"אתה רחוק מזיהום האור, וכל שמי הלילה מולך", סיפר ל-BBC. "זה נתן לי משהו לחשוב עליו והסיח את דעתי מהכאב". ביום השלישי הופיע מולו החוף האנגלי, ובושבי השלים את החצייה. אחרי כמעט 28 שנים בדרכים, הוא שוב עמד על אדמת בריטניה. בין הממתינים לו היה גם הבמאי הגרמני ורנר הרצוג, שמתעד את המסע לסרט תיעודי. בריאיון למגזין GQ סיפר בושבי כי הרצוג דווקא התלהב מהאפשרות שייאלץ לשחות: בעיני הבמאי, היציאה הדרמטית מהים הייתה סצנה קולנועית מוצלחת בהרבה מהליכה במנהרה. בושבי עצמו, שהעדיף להישאר יבש, התלהב הרבה פחות.
קארל בושבי
(צילום: Resul Rehimov/Anadolu via Getty Images)
כרטיס ברכה אחד, 28 שנות מסע
הסיפור התחיל בשנות ה-90, כשבושבי קיבל כרטיס ברכה מאביו, קית', ששירת בעבר ביחידת העילית הבריטית SAS. בכרטיס הוזכר רעיון שהעלו חיילים: לצעוד מלונדון לניו יורק דרך מצר ברינג. בושבי ניגש למפה, שרטט מסלול ארוך עוד יותר, וב-1 בנובמבר 1998 יצא מהעיר פונטה ארנס שבדרום צ'ילה למסע שכינה "משלחת גוליית". הוא העריך שיימשך כעשור.
בדרך חצה את ג'ונגל דריין המסוכן שבין קולומביה לפנמה, וב-2006 עבר את מצר ברינג בין אלסקה לרוסיה, שם נעצר בשל כניסה ללא אישור. מגבלות ויזה, קשיי מימון ומגפת הקורונה האריכו את המסע בשנים. ב-2024 נאלץ להתמודד עם מכשול יוצא דופן נוסף: הים הכספי. כדי להמשיך במסלול, חצה אותו בשחייה מקזחסטן לאזרבייג'ן במבצע שנמשך 31 ימים וכלל יותר מ-130 שעות במים. הוא קיווה שזו תהיה הפעם האחרונה שבה ייאלץ לשחות.
מפת המסלול של קארל בושבי
(צילום: באדיבות קארל בושבי)
במהלך השנים השתמש בושבי בטיסות ובתחבורה בתקופות שבהן המסע הושהה, אך לדבריו הקפיד לחזור בכל פעם לנקודת העצירה ולא להיעזר בכלי תחבורה כדי לקצר את ההתקדמות במסלול. כעת, כמעט שלושה עשורים אחרי שכרטיס הברכה הצית את הרעיון, אותו אב היה בין הראשונים שחיבקו את בושבי כשיצא מהמים בחוף דובר.
אימא מחכה בבית. אבל מה יקרה אחר כך?
אימו אנג'לה מחכה לו בעיר האל שבצפון אנגליה. לפי ה-BBC, השניים לא נפגשו מאז 2015. היא סיפרה כי לאורך השנים קנתה לבנה מתנת חג מולד בכל שנה ושמרה את כולן עבור היום שבו ישוב הביתה. בספטמבר האחרון העביר לו כתב ה-BBC מכתב ממנה, ובו משפט שנוגע ללב הסיפור כולו: "פעם חשבת שאתה לא שווה כלום. ובכן, הוכחת שזה לא נכון".
אבל למסע הארוך היה גם מחיר משפחתי כבד. בנו אדם היה בן שמונה כשאביו יצא לדרך; כיום הוא בן 36 ואב בעצמו. בריאיון למגזין GQ סיפר כי הוא מבין את הבחירה של אביו, אך גם מודע לשנים המשותפות שהחמיצו. בושבי מצידו הודה שיש ביניהם דברים שעדיין צריכים להיפתר, וכי יש לו נכדה שמעולם לא פגש.
קארל בושבי בשנים הראשונות למסע
(צילום: באדיבות קארל בושבי)
בימים הראשונים לאחר חזרתו לבריטניה נהנה בושבי גם מהדברים הפשוטים: מנת פיש אנד צ'יפס מסורתית ומראה הדגל הבריטי שהתנופף מחוץ למלון שבו שהה בדובר. אבל מעבר לאוכל המוכר ולמפגש המחודש עם המשפחה, מחכה לו אתגר מסוג אחר לגמרי.
אחרי כמעט שלושה עשורים שבהם כל בוקר התחיל בדרך חדשה, גבול נוסף לחצות או מכשול אחר להתגבר עליו, בושבי חושש דווקא מהחזרה לשגרה. "אני אצטרך לנסות להשתלב שוב בעולם של המבוגרים, כי אני עומד להגיע הביתה בלי כלום", אמר בריאיון לסוכנות הידיעות AFP בספטמבר. הוא מקווה להתפרנס בהמשך מהרצאות ומפרויקטים הקשורים לסיפור המסע, שאותו מתעד הבמאי ורנר הרצוג בסרט תיעודי.
ב-9 באוקטובר, ארבעה ימים לאחר שיצא ממי תעלת למאנש, כבר תועד שוב צועד צפונה מדובר, דוחף לפניו את עגלת הציוד שליוותה אותו במסע. הוא מקווה להגיע לבית אימו בסוף אוקטובר או בתחילת נובמבר, סמוך ליום השנה ה-28 ליציאתו מצ'ילה.
הפעם קו הסיום אינו פסגה רחוקה, ים סוער או גבול מסוכן, אלא דלת ביתה של אישה שחיכתה לו כמעט שלושה עשורים. אחרי עשרות אלפי קילומטרים, אינספור הרפתקאות וחיים שלמים שהוקדשו למטרה אחת, בושבי עומד סוף סוף להשלים את המשימה שהציב לעצמו בגיל 29. ואחרי שיפתח את הדלת הזאת, תתחיל עבורו משימה שונה לגמרי: ללמוד איך מפסיקים ללכת.
