משבוע שעבר החלה להסתמן כוונה ושיטה בשיגורים מאיראן ובמהלומות האש שישראל מנחיתה באיראן. אפשר לכנות זאת כתופעת עין תחת עין. האיראנים תוקפים בטילים את אזור דימונה, ואנחנו תוקפים את כור המים הכבדים בארעק, למרות שכבר פגענו באזור. האיראנים תוקפים ופוגעים במפעל פטרוכימי לייצור דשנים כימיים ברמת חובב, ואנחנו תוקפים בלילה במפעל פטרוכימי שמבוסס על עיבוד נפט בתבריז שבצפון מערב איראן. למחרת, האיראנים משגרים טיל מצרר למפעל בזן בחיפה. זו מגמה אחת.
מגמה שנייה שאפשר להבחין בה, דווקא בתקיפות הישראליות, היא פגיעה בתשתיות לאומיות איראניות, כאלו שיש להן שימוש צבאי ואזרחי גם יחד. דוגמה מובהקת לכך היא הפגיעה במפעלי הפלדה באיראן שמייצרים עבור השוק האזרחי, ובמקביל מייצרים גם פלדה שמשמשת לייצור טילים - והם בבעלות חלקית של משמרות המהפכה.
העובדה הזו ראויה לציון מפני שהאמריקנים, לפחות בעמדה הרשמית שמוצאת ביטוי בהצהרות הפנטגון ובבית הלבן, מתנגדים לפגיעה ישראלית בתשתיות לאומיות באיראן. החשש בארה"ב הוא שהאיראנים יגיבו במטחים על מתקני הנפט של המפרציות ויחמירו עוד את משבר האנרגיה העולמי שכבר מתהווה.
עם זאת, בישראל סבורים שאם לא נסב נזקים משמעותיים למתקני תשתית לאומית באיראן, משמרות המהפכה וגם הממשל האזרחי האיראני ימשיכו בקו הנוקשה והמתריס שהם נוקטים בו כעת, גם במו"מ עם ארה"ב וגם בשיגורי הטילים והכטב"מים לעבר ישראל והמפרציות.
בנוסף, תקיפת מתקני תשתית לאומית באיראן, כמו מאגרי נפט, מפעלים פטרוכימיים וסכרים, תחריף גם את הוויכוח הפנימי שמתקיים בתוך הממסד האיראני כעת - בין הבכירים הקיצוניים של משמרות המהפכה לבין בכירי הממשל האזרחי שהבולט שבהם הוא הנשיא פזשכיאן.
באשר להמשך, נראה שהנשיא טראמפ משתדל להביא לסיום הלחימה באמצעות משא ומתן דיפלומטי, אך מבלי לוותר על תמונת ניצחון כמו למשל פתיחת מצר הורמוז או העברת האורניום המועשר לרמה גבוהה לגורם מחוץ לאיראן. אם זה ילך במשא ומתן, מה טוב.
במידה וסיום המלחמה לא יגיע בקרוב בעזרת משא ומתן, הפנטגון מכין לטראמפ מגוון גדול יחסית של אופציות פעולה, כולל מבצעים מיוחדים שיתנו לנשיא האמריקני את תמונת הניצחון שהוא מבקש, ואז יוכל לוותר על הסכם דיפלומטי עם האיראנים.
כעת, אנחנו בשלב שבו ההחלטה עדיין לא התקבלה בבית הלבן. כל הניסיונות להבין מה טראמפ יחליט בסופו של דבר, על פי מטחי ההצהרות שהוא משגר בתקשורת, נידון מראש לכישלון פשוט מפני שטראמפ עדיין לא החליט מה היא דרך הפעולה האפשרית הנבחרת שלו.
עכשיו, בעוד שבאיראן התוכנית הצבאית, לפחות של סנטקום ושל צה"ל, מתממשת צעד אחרי צעד, בלבנון ישראל עדיין רחוקה מלהשיג את מטרות המלחמה. אין אפילו סימן שחיזבאללה מוכן להתפרק מנשקו, ואין שום גורם בתוך לבנון שיכול לאכוף עליו פירוק נשק שכזה, כולל ממשלת לבנון.
כרגע ההפך קורה, וחיזבאללה מוכיח לממשלת לבנון שהוא והאיראנים פטרוניו הם הגורמים הקובעים בשטחה הריבוני של לבנון. כך קורה למשל עם השגריר האיראני שממשלת לבנון גירשה, והוא עדיין נשאר בחסות חיזבאללה.
את פירוק הנשק של חיזבאללה ישראל מנסה להשיג באמצעות הפעלת מנופי לחץ. פעולות צה"ל מריצות יותר ממיליון שיעים כפליטים לחפש מקלט ומקום להניח בו את הראש בצפון המדינה, וממשלת ישראל דורשת מגורמים בינלאומיים שלא לאפשר אפילו תחילת שיקום לבנון עד שהממשלה לא תפרק את חיזבאללה מנשקו.
בינתיים, חיל האוויר מפציץ ללא הרף רבי קומות בביירות ובבקעת הלבנון כדי ליצור מנוף לחץ נוסף, והעיקר הוא: ישראל מקווה שככל שהמשטר בטהראן יגלה סימני חולשה וחוסר יכולת לתמוך בחיזבאללה, כך מקווים קובעי המדיניות אצלנו תגבר הנכונות של חיזבאללה להתפרק מנשקו, בידיעה שפטרוניו אינם שם לתמוך בו, כמו בעבר.
ייתכן שמנופי הלחץ האלו יניבו תוצאות, אבל כרגע תושבי צפון ישראל, פחות או יותר מקו חדרה וצפונה, נתונים למטחים יומיומיים של רקטות וכטב"מים שמשוגרים מלבנון. גם אם הם אינם פוגעים, הם גובים מחיר פסיכולוגי כבד מהאוכלוסיה שנאלצת להיות צמודה למקלטים, כל זה בשעה שצה"ל מפעיל שנים עשר צוותי קרב חטיבתיים בשטח לבנון עד פחות או יותר ערוץ נהר הליטני.
צוותי הקרב החטיבתיים האלו, בפיקוד ארבע מפקדות אוגדה ואולי גם כוחות אוגדתיים נוספים שיצטרפו למערכה, אינם יכולים למנוע את מלחמת ההתשה שתושבי ק"ש ויישובים אחרים בגליל נאלצים לעמוד בה.
חשוב להבהיר: הכוחות שפועלים בשטח לבנון כעת ממלאים את תפקידם באמונה. לא רק מפני שהם מושכים את רוב האש של חיזבאללה אל עצמם ובכך מקטינים את הנזק הפיזי לעורף הצפוני של ישראל, הם גם מבצעים הגנה אקטיבית שמרחיקה אפשרות שחוליות חיזבאללה יחדרו ליישובי קו העימות ומונעים כמעט לחלוטין ירי בכינון ישיר של טילי נ"ט וצליפות לעבר היישובים בגליל צמודי הגדר.
הכוחות דוחקים את חיזבאללה בהדרגה צפונה מתוך כוונה שהשטח בין גבול ישראל לליטני ישאר "מרחב אבטחה", פחות או יותר נקי מחיזבאללה. אז, יגן צה"ל מתוך מרחב האבטחה הזה על יישובי הצפון, עד שחיזבאללה יפורק מנשקו - אם בהסדר מדיני או במערכה צבאית.
מרחב האבטחה הזה עד לליטני לא אמור להיות גרסה ב' של "רצועת הביטחון" שממנה נסוג צה"ל במאי 2000 אחרי 18 שנים של לחימה מדממת. במרחב הביטחון הזה לא יהיו יישובים שיעים אלא רק כמה כפרים נוצרים, לא יהיה צבא דרום לבנון (צד"ל) וצה"ל לא יישב במוצבים קבועים שיופגזו ויהיו נתונים לפשיטות של חיזבאללה.
במקום זה, צה"ל מתכוון לנהל הגנה ניידת מבוססת איסוף מודיעין טכנולוגי מתקדם שתצמצם למינימום את האפשרות של חיזבאללה לפגוע מרחוק בכוחותינו או לפשוט עליהם, זאת במקביל לכך שצה"ל יחצוץ בצורה אפקטיבית בין חיזבאללה והירי הישיר שלו לבין אזרחי הצפון.
המטרה הזו קרובה להשגה. אין ספק שמרחב האבטחה הולך ומתעצב כרגע בהשפעה עצומה של כוחות מתמרנים שגם סופגים לצערנו אבדות. אלא שבעיית תושבי הגליל, העורף הצפוני של ישראל, לא נפתרה. הם ממשיכים לספוג את רוב השיגורים לעבר צפון ישראל אשר מבוצעים מצפון לליטני, מאזור רמת נבטיה, רמת ארנון ואף צפונה יותר, בואכה העיר צידון.
6 צפייה בגלריה
בינתיים, השיגורים לא פוסקים. שריפה שפרצה בנהריה לאחר ירי חיזבאללה
(צילום: לפי סעיף 27 לזכויות יוצרים מהרשתות החברתיות)
האזור הזה הוא מה שמכונה בחיזבאללה אזור מבצעי "באדר". צה"ל מחסל בסיטונות מפקדים באזור הזה ובמפקדה בביירות, אבל השיגורים משם לעבר צפון ישראל של רקטות גראד ושל כטב"מים נמשכים ללא הרף. נכון שמדי שבוע חיזבאללה משגר גם רקטות וטילים כבדים יותר מאזור בקעת הלבנון לעבר מרכז הארץ, אבל הבעיה היא המשגרים הניידים שחיזבאללה מנייד בכבישי האזור. את השיגורים מבצע חיזבאללה מאותם מריכוזים אזרחיים בצור ובעיירות אחרות, או אפילו מכפרים נוצריים שמדרום לליטני.
את בעיית השיגורים הזו חיל האוויר לא מצליח לפתור. אם בגלל שלבנון מוגדרת כחזית משנית והוא מרכז את רוב גיחות הקרב והכטב"מים שלו באיראן, או בשל מזג האוויר הסגרירי ברובו שמקשה לפעול מהאוויר נגד המשגרים הניידים שמוסווים כמשאיות אזרחיות תמימות.
המסקנה הכמעט מתבקשת מאליה מהסיטואציה המתסכלת הזאת היא שנחוץ תמרון יעיל ויצירתי, גם באזור שמצפון לליטני. תמרון שינטרל את יכולתו של חיזבאללה להציב ולנייד באזור הזה משגרי רקטות ולירות מהם לעבר הצפון. מהלך כזה גם יאפשר לחפש, לאתר ולהשמיד את משגרי הרקטות בכפרים שבאזור, עוד לפני שהם יוצאים לאזור הסבוך כדי לשגר לעבר ישראל. בנוסף, פעולה באזור המבצעי של חיזבאללה "באדר" תקרב את פירוק נשקו.
צה"ל, למרות שעיקר הקשב והמאמץ הקינטי והמודיעיני מופנה לאיראן, לא יכול להרשות לעצמו לנהל בלבנון מה שבצבא ארה"ב מכנים "EBW", לוחמה מבוססת אפקטים. הצבא האמריקני הגיע למסקנה שסוג זה של לחימה, שבה אתה מפעיל מנופי לחץ על אויב היא יעילה רק כאשר מדובר במדינה עם משטר דמוקרטי, או קרוב לדמוקרטי.
לחימה זו פחות אפקטיבית כשאתה נלחם נגד ארגוני וצבאות טרור, שהמוטיבציה שלהם היא אידיאולוגית או דתית. נוכחנו לזה בשנות ה-90 במבצעי "דין וחשבון" ו"ענבי זעם" שצה"ל ניהל בלבנון וכשל. האפקטים לא השיגו את מטרתם וחיזבאללה המשיך להילחם, לכן הלחימה כעת בלבנון חייבת להתבסס על תמרון והישגים בקרקע ולא על מנופי לחץ.
