יש לנו במשפחה סיפור מרגש שקשור באלטלנה. רק כשבגרתי סבתי שרה (הידועה גם כשרה מקפה תמר) שיתפה אותנו בו.
סבי, אברהם שטרן, בן צפת ששירת בצבא הבריטי, היה איש אצ"ל "שרוף" כמו גם אחיו. הוא נישא לסבתי שרה (לבית קרסיק), בת למייסדי נהלל, שהשתייכה כמובן לתנועת העבודה. אפשר לומר עליהם הכל, והם אכן היו זוג מיוחד, אבל הסכמה פוליטית לא שכנה ביניהם.
כשהשמועה שאלטלנה מתקרבת לחוף החלה לרוץ, סבי עזב הכל וטס - כך במילותיה של סבתי, לחוף הים. אלא שאדם קרוב נוסף לסבתי היה שם, מצידה של ההגנה - אחיה אמנון (נוניק) שאמנם המשיך את המשק בנהלל אבל באותו יום שהה בביתם.
סיפורים רבים חלקה איתנו סבתא, אבל דווקא זה פקד את זכרונותיה יחסית באחרית ימיה. אני נוטה לחשוב שבחוש הריח שלה היא הרגישה שאותם ימי פילוג ארורים עלולים לשוב בשידור חוזר מצמית. בימים כתיקונם, הניסיון לשלות את אלטלנה מן הים, לא היה רע בעיני כלל וכלל. עיצוב הנרטיב ההיסטורי היה לגמרי חלק מסדר יומה של מפא"י ואין טעם להיות צבועים בעניין זה.
בואו נפתח את הפצע ונדבר על זה
אם אני מתעלמת לרגע מהעלות האסטרונומית ומסדרי העדיפויות החיוניים בזמן המלחמה, למצוא את האלטלנה ולהציבה כזכרון לסכנה שניצבת לישראל מהמחלוקות הקשות בינינו, יכול היה להיות החלטה בעלת ערך. כן, אני מקבלת גם שיש מי שגדלו עם הכאב והעלבון הנורא שהתלווה לארוע ההטבעה - למה להתעלם מזה? להפך. בואו נפתח את הפצע ונדבר על זה.
אלא שמה שעולה מהטקסטים בישיבת הממשלה, כמו זה של יריב לוין ולפיו "יש למצוא את האונייה ולהפוך אותה לסמל לגבורה של הרוויזיוניסטים", ברור שמדובר בחיפוש אחר העמקת המחלוקת ולא בניסיון המתחייב של מי שידיהם על ההגה - לסמן באותות ובמופתים, אסור לחזור ל-6/10, אסור לתת לשסע לנהל את ישראל.
ככל ששרידי האלטלנה יימשו ממימי הים התיכון, אולי עוד נגיע לסולחה הפנימית הזאת שאנחנו כל כך זקוקים לה. לו רק היו מי שרואים בעצמם ממשיכי דרכו של ז׳בוטינסקי, משתמשים במשנתו ובפרשת אלטלנה כלקח לאומי לכולנו וחוברים לממשיכי דרכו של בן גוריון - שגם הם חייבים להכיר בכאבו של המחנה השני, היינו מבטיחים את העתיד
בשנת 2016 צוין לראשונה בכנסת יום האצ"ל. הייתי אחת מחברות הכנסת היחידות שנכחה במליאה בכלל, ומהצד הפוליטי של המרכז שמאל בפרט. ראש הממשלה נתניהו נאם במליאה - אירוע נדיר בימים מיוחדים. גם ציפי לבני, בתם של איתן ושרה לבני, נשאה דברים מרגשים. בסוף הנאומים הפורמליים ניתנת אפשרות ל-2-3 חברי כנסת לשאת דברים מהמיקרופונים בצד.
קיבלתי את רשות הדיבור ועליתי לנאום. ראשו של נתניהו, שלא מרבה בד"כ להרתרומם אל מול נאומים של חברי הכנסת מהשורה, התרומם במבט מופתע. הסתכלתי אליו ואמרתי שהרגשתי שאני חייבת לספר על סבא שלי אברהם, חבר האצ"ל, ששלח את בתו - אמי נחמה, לתנועת הנוער של בית"ר. לא עשיתי זאת זרק מטעמים של שימור זכרו אלא דווקא בניסיון להמחיש עד כמה כולנו מורכבים משכבות רבות ובלתי צפויות.
השנים חלפו ולימים אני מכהנת כחברה במועצת בית בן גוריון. באחת הישיבות אמרתי שיש לי חלום שניצור מסלול סיור בין בית האצ"ל הניצב על החוף בו עמדו שני אוהבים כאויבים - סבי ואחיה של סבתי, לבין בית בן גוריון. הארוע הזה, כך הרגשתי ועדיין מרגישה, מחייב השכנת שלום היסטורי. אגב, הדבר הנכון היה להמשיך עד קצה שדרות בן גוריון לכיכר הקרויה על שמו של יצחק רבין, ראש הממשלה הנרצח - או אז היינו זוכים אולי אולי למילה השחוקה, אבל החיונית לחיים כאן, פיוס.
איילת נחמיאס ורביןאבל להשקיע בימים אלה של מלחמה מיליון שקל. ימים שבהם אין בנמצא די לשיקום ניר עוז או למילואימניקים- כדי ביודעין להעמיק את הפילוג ולתקוע אצבע בעין ?? זה ודאי לא מה שישראל צריכה, ואם כן, איזו החמצה זאת לעשות את זה כך.
ככל ששרידי האלטלנה יימשו ממימי הים התיכון, אולי עוד נגיע לסולחה הפנימית הזאת שאנחנו כל כך זקוקים לה. לו רק היו מי שרואים בעצמם ממשיכי דרכו של ז׳בוטינסקי, משתמשים במשנתו ובפרשת אלטלנה כלקח לאומי לכולנו וחוברים לממשיכי דרכו של בן גוריון - שגם הם חייבים להכיר בכאבו של המחנה השני, היינו מבטיחים את העתיד.
אולי זה עוד יקרה, אחרי שהחטופים ישובו.
