למה אנחנו כל כך אוהבים לשנוא את עידית סילמן? כי זה כיף. אבל חוץ מזה שזה כיף, זה גם קל.
ההדחה של סילמן בפריימריז הפכה השבוע לחג לאומי קטן. הרשת התמלאה בממים, ציוצים וצהלות שמחה כאילו לא מדובר במקום לא ריאלי ברשימת הליכוד אלא בנפילת חומת ברלין. ושלא תבינו לא נכון, סילמן עבדה קשה מאוד בשביל הרגע הזה. בכל זאת, לאחר השמחה לאיד שהתפרצה והטור של רענן שקד ניסיתי להבין למה דווקא סילמן, למה לא ואטורי? אם ככ שמחנו מהניצחון הקטן הזה על סילמן – למה זה לא התבטא בפוליטיקאים האחרים? או אפילו בפוליטקאיות האחרות? מאי גולן או קתי שטרית וכו'.
עידית סילמן
(צילום: יאיר שגיא )
כי בניגוד לפוליטיקאים שהם פשוט ספקים אמינים של שטויות, סילמן לחצה בכוונה על הכפתורים. היא לא רק אמרה דברים מגוחכים שאפשר לגזור מהם מם. היא התגרתה, התריסה, זגזגה, והקמפיין שלה היה לעיתים מרושע, ציני וחסר רגישות. היא ידעה איפה כואב והכניסה לשם אצבע. ואז עוד קצת. ואז סובבה. היא עבדה בלהגיע לאן שהיא הגיעה.
ועדיין, משהו בעוצמת השמחה לאיד גרם לי לחשוב.
כי ניסים ואטורי, למשל, סיפק לרשת לאורך השנים חומר שהיה יכול להחזיק חמישה דורות של מנהלי סושיאל. דיכטר ספג ביקורת ולעג. סמוטריץ' הפך לגרנמייזר. עמיר פרץ לעולם יישאר גם האיש עם המשקפת הסגורה. הפוליטיקה הישראלית מלאה בגברים שאמרו שטויות, עשו שטויות, זגזגו, הובכו והפכו לקריקטורה. צחקנו עליהם, ברור. אבל משהו בסילמן מעורר לא רק לעג. הוא מעורר רצון לראות אותה נופלת.
ויש לזה כמובן הרבה סיבות מצוינות. אבל נדמה לי שמסתתרת שם גם אחת פחות נוחה: היא אישה.
כן, כן, אני הולכת על המגדרי, אבל לא בצורה שאתם חושבים. לא במובן הפשוט של "שנאת נשים". הלוואי שזה היה עד כדי כך פשוט
כן, כן, אני הולכת על המגדרי, אבל לא בצורה שאתם חושבים. לא במובן הפשוט של "שנאת נשים". הלוואי שזה היה עד כדי כך פשוט. התרגלנו לחלוטין לאפשרות שגבר לא מאוד מוכשר יגיע לעמדת כוח. למעשה, מדובר באחת המסורות היציבות ביותר של הפוליטיקה הישראלית. כשהוא עושה מעצמו צחוק, אנחנו צוחקים וממשיכים בחיינו. כשאישה מגיעה גבוה ואז נתפסת כלא חכמה, לא ראויה או לא מוכשרת מספיק, יש בזה כמעט משהו מקומם. כאילו הפרה חוזה בלתי כתוב: אם כבר הגעת לשם, לפחות תהיי מצוינת. והדוגמה הכי טובה היא בכלל שמוליק.
כשוואטורי אומר משהו מטופש, אף אחד לא אומר: רגע, מי האישה החכמה שמנהלת אותו מאחורי הקלעים? הוא פשוט ואטורי. אצל סילמן, לעומת זאת, במשך שנים נבנה גם הסיפור על הבעל שמוליק: הוא המושך בחוטים, הוא הדוחף, הוא האיש שמאחורי המהלכים. אפילו כשאנחנו חושבים שאישה עשתה משהו נורא, איכשהו אנחנו עדיין מחפשים את הגבר החכם שבטח תכנן אותו.
אז כן, עידית סילמן עשתה המון כדי שנשמח בנפילתה. היא טיפחה את האנטגוניזם הזה במסירות כמעט מעוררת הערכה. אבל בתוך כל הסיבות המוצדקות לשמחה הזאת מסתתר כנראה גם ניחוח מגדרי קטן. למה לא נותנים לה את הקרדיט המלא לכישלון שלה? למה חייבים להזכיר ששמוליק גם אחראי. פעם אחת שאישה תיקח את האחריות המלאה על המעשים שלה. זה גם מגיע לה.
