הלילה, בזמן שחיילים וחיילות בסדיר ובמילואים ישבו במארבים בדרום לבנון, שכבר שבועות לא יצאו הביתה, בזמן שחבריהם הפעילו את מערכות ההגנה האוויריות, ובזמן שאזרחים ניסו לחטוף שנת לילה טרופה נטולת אזעקות, בכנסת התרחש מחטף.
כ-800 מיליון שקלים הועברו למוסדות חינוך חרדיים שאינם מלמדים לימודי ליבה ולתכניות שנועדו לשרת את המשתמטים ולמנוע מהם להשתלב בשוק העבודה. 800 מיליון שקלים שלא מושקעים בעתיד ילדינו ובעתיד המדינה, אינם מחזקים את הכלכלה, אינם מאפשרים השתלבות בשוק העבודה ובמקביל גם משמרים מציאות שבה חלקים גדולים מאותו ציבור אינם נושאים בנטל השירות הצבאי. וזה לא אירוע נקודתי.
הצעת חוק התקציב לשנת הכספים 2026
(צילום: ערוץ כנסת )
לצד אותו מהלך, התקציב כולל כ-6.2 מיליארד שקלים בכספים קואליציוניים, סכום חריג בהיקפו שנועד לשרת את אותן מטרות ממש, של תגמול המשתמטים וקבוצות סקטוריאליות אחרות. במקביל, הממשלה ביצעה קיצוץ רוחבי במשרדי הממשלה, שפוגע ישירות בשירותים הבסיסיים לאזרחים: חינוך, רווחה, בריאות ושירותים ציבוריים נוספים. כלומר, באותה נשימה, פחות משאבים למערכות שמשרתות את כלל הציבור, ויותר משאבים לצרכים פוליטיים.
צריך לומר: עצם העברת התקציב חשובה. מדינה בזמן מלחמה זקוקה לוודאות כלכלית. זה תנאי בסיסי לניהול מדינה מתפקדת. אבל ודאות איננה תחליף לאיכות. השאלה המרכזית היא לא רק אם התקציב עבר, אלא איזה תקציב עבר.
היום שאחרי
תקציב 2026 היה צריך לתת מענה כפול: גם לאתגר הביטחוני המיידי, וגם לבניית היכולת של ישראל לעמוד ביום שאחרי. זה מחייב הגדלה של תקציב הביטחון, אך גם הבנה שביטחון אינו רק טנקים, מטוסים וכיפת ברזל. ביטחון הוא גם חינוך, חוסן אזרחי, כלכלה צומחת וחברה שמבוססת על ערבות הדדית, סולידריות והגינות. במבחן הזה, התקציב הנוכחי אינו מספק מענה מספק.
הממשלה הגדילה את הגירעון לכמעט 5%, מהלך מובן בעת מלחמה, אך בחרה שלא לצמצם את ההעברות הפוליטיות, ולא להפנות את המשאבים למנועי צמיחה. המשמעות ברורה: אנחנו מעבירים חובות לדור הבא, בלי לבנות עבורו את הכלים להתמודד איתם
זאת ועוד, הממשלה הגדילה את הגירעון לכמעט 5%, מהלך מובן בעת מלחמה, אך בחרה שלא לצמצם את ההעברות הפוליטיות, ולא להפנות את המשאבים למנועי צמיחה. המשמעות ברורה: אנחנו מעבירים חובות לדור הבא, בלי לבנות עבורו את הכלים להתמודד איתם.
הגירעון של היום הוא המס של מחר. בלי השקעה בחינוך, בתעסוקה, בפריון ובחדשנות ,מדובר בחוב ללא תשתית כלכלית שתאפשר לשאת אותו בעתיד.
תקציב אחראי היה יכול להיראות אחרת. הוא היה כולל תוכנית לאומית להשלמת פערי החינוך שנוצרו בשנים האחרונות, עם תגבור לימודי, יום לימודים ארוך ומענים רגשיים. הוא היה משלים את פערי המיגון בצפון ובמערכת החינוך כדי לאפשר שגרה גם בחירום. הוא היה משקיע בתוכנית רב־שנתית לחיזוק הצפון: לעסקים, לתעסוקה ולשירותים ציבוריים. הוא היה מחזק את מערכת בריאות הנפש, כחלק בלתי נפרד מהביטחון הלאומי.
ובמקביל, הוא היה מטפל באתגרים המבניים של המשק: עידוד תעסוקה והכשרות מקצועיות, השקעה במוסדות חינוך שמלמדים ליבה, השקעה בתשתיות ובהון אנושי, קידום רפורמות אמיתיות להורדת יוקר המחיה, תוכנית לאומית לתשתיות ופיתוח הבינה המלאכותית שתציב את ישראל בקדמת התחום. במקום כספים פוליטיים, השקעה אזרחית שמשרתת את כולם.
פגיעה באמון הציבור
לצד ההשלכות הכלכליות, יש כאן גם פגיעה עמוקה באמון הציבור. בזמן מלחמה, כשהחברה הישראלית נושאת בנטל כבד ומפגינה אחריות יוצאת דופן, האזרחים מצפים שהממשלה תפעל באותה רוח של ערבות הדדית והוגנות. החלטות שמייצרות תחושה של העדפת אינטרסים צרים פוגעות בדיוק באותו אמון, שהוא מרכיב קריטי בחוסן הלאומי.
שאול מרידורצילום: אלכס קולומויסקיתקציב הוא לא רק קובץ אקסל ומספרים. הוא הביטוי הברור ביותר לסדרי העדיפויות של הממשלה. וכאשר סדר העדיפויות אינו ממוקד בצמיחה, בפריון ובחיזוק החוסן הלאומי, הפערים מתרחבים, ועוברים בירושה לילדים והילדות שלנו.
המחטף הלילי איננו רק אירוע בודד, הוא סימפטום. סימפטום של סדר עדיפויות מעוות, של ניהול קצר טווח, ושל הנהגה שלא מצליחה ליישר קו עם האחריות שהציבור נושא על כתפיו.
אזרחי ישראל הוכיחו בתקופה הזו אחריות, מחויבות וסולידריות. הם ראויים להנהגה שתפעל באותה רוח ותבנה עבורם עתיד טוב יותר.
שאול מרידור הוא הממונה על התקציבים באוצר לשעבר
