פרטיו של ההסכם שנחתם הערב (שישי) בין לבנון וישראל במחלקת המדינה עדיין לא פורסמו. חסר לוח הזמנים למימוש ההסכם, אם יש בכלל כזה, ולא ברור בדיוק מה היקף המובלעות/אזורי הפיילוט שצה"ל אמור לסגת מהם. ייתכן שבכלל הפרטים האלו עדיין לא סוכמו, ומדובר בהסכם עקרוני בלבד.
אבל ערכו של ההסכם הזה הוא באמת בעקרונות שלבנון וישראל מצהירות שהן מסכימות עליהם, וההסכמה על העקרונות האלו חשובה במיוחד בתקופה הנוכחית, לנוכח ניסיונותיה של איראן להשליט מחדש את חיזבאללה על לבנון ולהחזיר את לבנון למעמד של מדינת פרוקסי איראנית באמצעות חיזבאללה, כפי שהיא הייתה במשך שנים.
רגע החתימה על ההסכם
(צילום: רויטרס)
העיקרון הראשון שאנחנו מבינים שמופיע בהסכם הוא שישראל ולבנון מכבדות את ריבונותה זו של זו. המשמעות היא שאזרח לבנוני, גם אם הוא איש חיזבאללה, אין לו שום לגיטימציה לפלוש לשטח ישראל או להמטיר אש לשטח ישראל בלי אישור מפורש של ממשלת לבנון.
ישראל, לעומת זאת, בהכרזתה שהיא מכירה בריבונות לבנון, מצהירה בעצם שכשיחדל האיום על ישראל הנשקף מדרום לבנון, ישראל תפנה את השטח ותיסוג לגבול הבינלאומי, וגם תהיה מוכנה לדון עם ממשלת לבנון על 13 הנקודות השנויות במחלוקת בין שתי המדינות לאורך הגבול. זה אמנם לא אומר שיהיה שלום ותהיה נורמליזציה בין שתי המדינות, אבל כששתי המדינות מודיעות שהן מכבדות את ריבונותה זו של זו, זה הצעד הראשון לסיום מצב מלחמה.
הדרישה האיראנית - והתנאי הישראלי
העיקרון השני, שהוא בנקודת הזמן הנוכחית אפילו חשוב יותר, הוא שנסיגת ישראל מדרום לבנון מותנית באי-חזרת חיזבאללה לאזור ובפירוז האזור מנשקו של חיזבאללה. ואם לא יהיה פירוז האזור מחיזבאללה ומנשקו הכבד והקל, לישראל יש לגיטימציה להמשיך ולהחזיק במרחב הביטחוני שהיא מחזיקה בו כעת.
איראן דורשת שישראל תיסוג מלבנון כתנאי להסכמתה לחתום על הסכם עם ארה"ב. לעומת זאת, בהסכם בין ישראל לממשלת לבנון, בחסות מפורשת של ארה"ב ומזכיר המדינה שלה מרקו רוביו, ישראל ולבנון אומרות יחד לאיראנים: לבנון זה לא העסק שלך, אל תתערבי בעניינים לא שלך. זה בדיוק נוגד את הכוונה האיראנית להחזיר את לבנון ואת חיזבאללה למעמד של פרוקסי איראני במשרה מלאה. זה ניתוק מובהק בין הזירות, שתואם את המדיניות של ישראל ונוגד את מה שאיראן מנסה לעשות.
העיקרון השלישי הוא שהנסיגה של ישראל מהמרחב הביטחוני שמדרום וממזרח לקו הצהוב אינה אוטומטית, אלא מותנית בביצועיו של צבא לבנון ובביצועי המנטור האמריקני שיפקח על פירוז המובלעות ויאשר ביצוע, והמנגנון הכללי שיוקם כדי לפקח על כל התהליך.
כלומר, ישראל לא מתחייבת, לא עקרונית ולא מעשית, לסגת מהמרחב הביטחוני שהיא מחזיקה בו כעת בדרום לבנון, אלא זה תהליך מותנה שעשוי לשמש גם תקדים ופיילוט למה שיקרה בעזה ואולי גם בסוריה.
הנסיגה הישראלית מותנית בפירוז חיזבאללה
(צילום: AFP)
חיזבאללה מאבד בהסכם זה את הלגיטימציה שהוא טוען לה, להיות "מגן לבנון", ולמעשה הממשלה הריבונית של לבנון אומרת לחיזבאללה: אתה גורם מפריע לחזרתם של כמעט מיליון שיעים לכפרי מגוריהם, ואתה אשם בחורבן ובהרס שספגו כפריהם.
בנוסף, היתרון הגדול של ההסכם הוא שארה"ב נותנת תמריץ ללבנון, 130 מיליון דולר. החלוקה: 100 מיליון דולר סיוע הומניטרי ו-30 מיליון דולר סיוע צבאי. במונחים לבנוניים - שמשוועת לשיקום - זה לא מעט כסף. לבנון אומנם זקוקה למיליארדים, אך כבר כעת בזכות התמריץ יש לה עניין כלכלי ביישום ההסכם, ולא רק מדיני וביטחוני.
עד כאן בשבחי ההסכם. אבל לי זכור היטב איך דיווחתי מביירות בשנת 1983 על חתימת הסכם שלום בין ישראל ללבנון, אחרי מו"מ בין מנכ"ל משרד החוץ דוד קמחי והשליט באותו זמן של לבנון ממשפחת ג'ומייל, שהחליף את אחיו בשיר שנרצח.
הסכם השלום הזה מעולם לא אושר על ידי ממשלת לבנון, וגם לא אושרר על ידי הפרלמנט הלבנוני, ועד כמה שזכור לי, גם לא על ידי ממשלת ישראל. הוא נשאר נייר ותו לא, ומעטים בכלל זוכרים היום שהיה הסכם שלום כזה בין לבנון לישראל.
גם החלטה 1701 של האו"ם, שסיימה את מלחמת לבנון השנייה, במידה רבה הייתה אות מתה. אולי עכשיו, סוף-סוף, בגלל מעורבותה הישירה של ארה"ב, יקרה משהו אחר. אבל בינתיים כדאי להנמיך ציפיות ולחכות ולראות, בין השאר, אם ממשלת ישראל וגם ממשלת לבנון ידעו לצקת תוכן מעשי להסכם העקרוני הזה.
