בימים שבהם מדינת ישראל מצויה בעיצומה של מערכה ביטחונית היסטורית, בשיתוף פעולה הדוק עם ארה"ב, כאשר מיליוני אזרחים נכנסים ויוצאים ממרחבים מוגנים ורה"מ עוסק מטבע הדברים סביב השעון בעניינים ביטחוניים ומדיניים, צצה לה לפתע פרשה חריגה, מוזרה כמעט אנומלית: התכתבות ממושכת בין ידידי עו"ד אילן בומבך מטעמו של רה"מ ומפלגת הליכוד לבין יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, השופט נועם סולברג, סביב מינוי לתפקיד יועצת משפטית של הוועדה.
לכאורה מדובר בתפקיד חשוב, אך בוודאי כזה שאינו מצוי בפרופיל ציבורי גבוה. הציבור הרחב אינו מכיר את זהות המחזיקים בו בעבר, כך למשל אני מעריך כי מעטים מבין אלו שעסקו בלהיטות בימים האחרונים בפרשה זו שמעו את שמו של עו"ד דין ליבנה, שכיהן כיועץ המשפטי של ועדת הבחירות במשך שנים ארוכות במקצועיות, באחריות ובאופן ממלכתי ועזב באופן מפתיע לאחרונה.
אף בקהילת המשפט התפיסה שמדובר בתפקיד מקצועי מובהק, אפור, שאינו מעורר בדרך כלל מחלוקת ציבורית, שכן ההחלטות המהותיות בתחום הבחירות מתקבלות על ידי יו"ר הוועדה שהוא שופט מכהן של בית המשפט העליון. דווקא משום כך, העיסוק האינטנסיבי והמפתיע של הליכוד במינוי זה מעורר תהייה רבה.
בחינה משפטית בסיסית של הטענות שהועלו ביחס למינוי לתפקיד מעצימה את התהיות באשר למשקלן, לתוקפן ולמניע העומד מאחוריהן. הדברים מעוררים פליאה דווקא נוכח זהותו של עו"ד אילן בומבך, עורך דין ותיק, מיומן ומוערך מאוד, שטענותיו המשפטיות מבוססות בדרך כלל ובעלות משקל. אלא שבמקרה זה, הטענות אינן נושאות משקל ממשי, וקשה להשתחרר מן ההתרשמות כי גם לשיטתו מדובר בטענות שסיכויי קבלתן בבית משפט נמוכים ביותר.
מה הסיבה?
ראשית, עצם הפנייה. רה"מ ומפלגת הליכוד אינם בעלי מעמד מיוחד להתערב בהליך מכרזי מסוג זה. ככלל, מי שבעל מעמד לתקוף הליך מינוי הם מתמודדים במכרז או מי שביקשו להתמודד ונפגעו. מכאן שאלה: מהו האינטרס הישיר של מפלגת שלטון בזהות היועצת המשפטית של ועדת הבחירות, כל עוד זו נבחרה על ידי הגורמים המוסמכים בוועדה, ומועמדים אחרים לא פנו בעניין.
ועדת הבחירות המרכזית הייתה מאז ומתמיד אחד המוסדות הממלכתיים שנהנו מאמון רחב, חוצה מחנות. תוצאות הבחירות בישראל התקבלו לאורך השנים ללא עוררין ממשי, והליך הבחירות נחשב נקי, מקצועי ואמין. זהו יסוד מוסד בדמוקרטיה הישראלית
שנית, עיתוי הפנייה. הטענות בדבר פגמים בהליך המכרזי הועלו רק לאחר שהתבררה זהות הזוכה, עו"ד יפעת סימינובסקי. כל משפטן מתחיל יודע כי תקיפה של הליך מכרז לאחר חשיפת הזוכה מעוררת קושי מובנה, שכן מתעורר החשד כי לא הפגם בהליך הוא שמניע את הטענות, אלא דווקא זהות התוצאה. לו היה נבחר מועמד אחר, ספק אם היו מועלות אותן טענות.
שלישית, טיב הטענות. חלק מהטענות שהועלו אינן עומדות במבחן משפטי בסיסי. הדין מעניק ליו"ר ועדת הבחירות המרכזית סמכויות המקבילות לאלו של נציב שירות המדינה ביחס לעובדי הוועדה. מכאן שגם הרכב ועדת הבוחנים, שעמד בראשו יו"ר הוועדה עומד במסגרת הדין, בדיוק כפי שיש לנציב שירות המדינה סמכות לעמוד בראש ועדת בוחנים.
רביעית, הניסיון לתקוף את שיקול הדעת המקצועי של ועדת הבוחנים. בתי המשפט חזרו והדגישו כי אין הם נוטים להתערב בהחלטות של ועדות מקצועיות, בוודאי כאשר מדובר בהרכב בכיר ומנוסה, שבחן מועמדים רבים והפעיל שיקול דעת. כל עוד המועמד שנבחר עומד בתנאי הסף, מרחב ההתערבות השיפוטית מצומצם ביותר.
על רקע זה, קשה להשתחרר מן התחושה כי אין מדובר במהלך שמטרתו הצלחה משפטית. נדמה כי התכלית האמיתית מצויה במישור אחר לחלוטין: יצירת נרטיב של פגם, הטלת ספק, והכשרת הקרקע לערעור האמון הציבורי במוסד האמון על תקינות וטוהר הבחירות.
זהו קו התפתחות מדאיג
ועדת הבחירות המרכזית הייתה מאז ומתמיד אחד המוסדות הממלכתיים שנהנו מאמון רחב, חוצה מחנות. תוצאות הבחירות בישראל התקבלו לאורך השנים ללא עוררין ממשי, והליך הבחירות נחשב נקי, מקצועי ואמין. זהו יסוד מוסד בדמוקרטיה הישראלית.
ד"ר מתן גוטמןצילום: שלומי יוסףכאשר מפלגת שלטון מתחילה להטיל דופי במוסד זה, גם אם בעקיפין ובאמצעות מחלוקת לכאורה נקודתית, מדובר בשינוי כללי המשחק, שיש בה פוטנציאל לבניית תשתית רחבה יותר של חוסר אמון.
המשמעות רחבה בהרבה מהמקרה הנוכחי. פגיעה באמון הציבור בהליך הבחירות אינה עוד מחלוקת פוליטית רגילה. זהו פגיעה בלב המנגנון הדמוקרטי עצמו.
יש לקוות כי האירוע הנוכחי יישאר בגדר אפיזודה נקודתית, וכי לא יתפתח לקמפיין רחב של קעקוע אמון הציבור בוועדת הבחירות המרכזית ובמקצועיותה. אולם תקווה אינה תחליף לערנות ציבורית. ועדת הבחירות המרכזית צריכה להישאר מחוץ למחלוקת הפוליטית. זהו אינטרס משותף לכלל המחנות.
הכותב הוא דוקטור למשפטים, עורך דין, הפרשן המשפטי של ynet ומומחה למשפט חוקתי ומינהלי אוניברסיטת רייכמן
