"כמה חיכיתי לראות את התמונות האלה קורות סוף-סוף❤️", כתבה היום (שבת) מאיה דסיאטניק, התצפיתנית היחידה ששרדה בחמ"ל במוצב נחל עוז, שממנו נחטפו לירי אלבג, נעמה לוי, קרינה ארייב ודניאלה גלבוע - ששוחררו הבוקר במסגרת הפעימה השנייה של עסקת החטופים. את הדברים כתבה דסיאטניק בחשבון האינסטגרם שלה, לצד תמונות חברותיה מתאחדות עם הוריהן.
4 צפייה בגלריה
הפוסט של מאיה דסיאטניק, התצפיתנית היחידה ששרדה בחמ"ל נחל עוז
(צילום: מתוך עמוד האינסטגרם של מאיה דסיאטניק)
דסיאטניק, התצפיתנית היחידה ששרדה כאמור בחמ"ל המוות, התחבאה ב-7 באוקטובר 2023 במשך שש שעות עם חברותיה במשרד שבתוך החמ"ל, כשסביבן התנהל קרב הרואי של לוחמים אמיצים - שנלחמו עד הכדור האחרון. 52 חיילות וחיילים נפלו במוצב נחל עוז בבוקר 7.10, מתוכם 15 תצפיתניות. 7 נחטפו על-ידי מחבלים לעזה, בהן התצפיתנית רב"ט נועה מרציאנו שנרצחה בשבי חמאס, ואורי מגידיש שחולצה מעזה על-ידי כוחות צה"ל במבצע "ראשית האור" ב-28/10/23. לאחר שחרור ארבע התצפיתניות היום, בשבי חמאס נותרה תצפיתנית אחת: אגם ברגר.
מגידיש עצמה פרסמה מסר היום לשבות: "לירי, נעמה, דניאלה וקרינה אהובות. ברוכות השבות הביתה! איזו התרגשות עצומה וכמה הלב פועם בחוזקה יחד איתכן ועם משפחותיכן! החזרה שלכן היא רגע של אור בתוך תקופה מורכבת, והיא ממלאת את כולנו בתחושת הזדהות עמוקה וחיבוק אוהב. מי ייתן והחזרה הביתה תהיה צעד ראשון במסע של ריפוי, נחמה וכוחות מחודשים. אנחנו איתכן – מחבקים, תומכים ואוהבים תמיד. ממשיכים לחכות ולהתפלל לשובה של אגם ברגר וכל שאר החטופים והחטופות - בלעדיהם הלב לא יהיה שלם".
מימה, סבתה של אורי מגידיש, אמרה לנוכח שחרור חברותיה התצפיתניות: "אורי התרגשה היום כשראתה אותן משתחררות, שמחה כל כך לראות אותן חוזרות הביתה בשלום. היא הייתה איתן באותה השבת וברוך השם גם הן חזרו עכשיו למשפחות שלהן. היא תחכה שתוכל לפגוש אותן. גם אני בכיתי מהתרגשות - לראות את חברות של אורי חוזרות בשלום. עם ישראל חי".
הסיפור של מאיה
באוקטובר אשתקד שחזרה דסיאטניק את יום הטבח. "ב-3:30 לפנות בוקר קמתי למשמרת בחמ"ל. בסביבות 6:30 התחילו הטילים. האזעקה בחמ"ל לא הפסיקה לפעול, וראינו שמתחילות ריצות לגדר. בשלב הזה עוד חשבתי שאלה שב"חים בודדים, ואז ראיתי במכ"ם עוד, עשרות. טנדר ענק שעובר את הגדר. לראות בעיניים ולא להאמין", סיפרה. "הכרזנו על חדירה, ולאט-לאט התחלנו לומר פשיטה, שזה מפחיד אפילו להגיד את זה בקול. מפחיד להודות בזה.
"מעולם לא תרגלנו תרחיש בסדר גודל כזה. הכוונו את הלוחמים, אבל היה רק כוח אחד בשטח וכוח נוסף בבסיס. בגזרה שלי כבר היו כמה מוקדי חדירה. חברה שלי, סמל יעל לייבושור ז"ל שישבה לידי, ראתה עשרות מחבלים בדרך אלינו ולקיבוץ נחל עוז. המפקדות התחילו להצטופף סביבה ולספור את המחבלים שמגיעים למוצב. הן ראו אותם פונים ונכנסים לשם, וראו את הקרב שהתנהל בש"ג. לא הסתכלתי, לא יכולתי לראות את זה", הוסיפה. "פחדנו, אבל היה לנו ברור שאין מה לעשות חוץ מלתפקד. לא חשבתי על עצמי באותו רגע. אמרתי לעצמי שאני בתפקיד.
"רבע שעה או 20 דקות לאחר מכן, המחבלים עברו את הש"ג ונכנסו למוצב, ואנחנו ראינו איך הם מגיעים לחמ"ל. אמרו לנו להתחבא במשרד של סרן שיר אילת ז"ל, הקצינה שלנו. ישבנו שם האחת על השנייה, לא היה מקום. פעם מישהי מיישרת רגליים, פעם מישהי מכופפת. הצלחנו להיות קצת בקשר עם החברות שהיו במיגונית, עד שבסביבות 7:30 הן הפסיקו לענות. אז, עוד חשבנו שזה כי הקליטה נפלה.
"אני זוכרת שבאיזשהו שלב השפה עברה מ'צריך תגבורת', ל'צריך חילוץ'. שמענו את המחבלים מדברים, עולים על הגג של החמ"ל, צועקים 'אללה אכבר'", אמרה. היא תיארה איך המחבלים "ירו על החמ"ל מבחוץ וזרקו רימונים", והוסיפה: "כשהם הבינו שהם לא מצליחים להיכנס, הם החליטו להצית אותו. כשכולנו בפנים. נכנס עשן, היה קשה לנשום. ניסינו לסתום את הכניסה למשרד כדי שהעשן לא ייכנס, אבל זה לא עזר, והתחלנו להשתעל ולהיחנק. כולם יצאו. אני זוכרת שניסיתי לדבר ולא הצלחתי, פתחתי את הפה ונכנס לי עשן.
"הבנתי שאני חייבת להמשיך ללכת. שמעתי את אחד הקצינים צועק 'צאו דרך החלון בשירותים'. בדרך לשם נפלתי כמה פעמים. שרפו לי העיניים, ואמרתי לעצמי שאני חייבת לפקוח אותן בכוח כדי למצוא את השירותים. כשהצלחתי להגיע לשם, הכיור כבר היה שבור בגלל מי שיצא לפניי, ופשוט שמתי רגל וקפצתי מהחלון.
"יצאתי, התיישבתי וחיכיתי. מיד אחריי יצא מהחלון השני אחד הלוחמים. הוא נפגע מאוד קשה בגלל העשן. לי שרף בגרון. יריות, אזעקות ואף אחת לא יוצאת. איפה הבנות? אחרי 40 דקות עברנו להתחבא במקום אחר, בין בטונדות לשיח, והיינו שם כמעט שעתיים, עד שהגיע כוח צנחנים לחלץ אותנו".
פורסם לראשונה: 17:58, 25.01.25
