אני עם האנשים החצויים. מי שמתנגדים לרפורמה ולממשלה, אבל מזדהים עם התסכול של המצביעים הימנים או הפריפריאלים שפשוט מרגישים שקופים. מי שכל הדיבורים על מלחמת אחים לא מצחיקה אותם – כי אלו באמת האחים הביולוגים שלנו. זה לא משל נחמד על אחדות, אלא החיים שלנו. יש לנו משפחה בתל-אביב ובערד, בנהלל ובירוחם, בנתניה והר ברכה, ברמלה ובקריית-אונו. ואנחנו לא מוכנים שמי מהם ירגיש מובס. אני עם האנשים החצויים – צעדתי לראשונה אתמול עם דגל מול הכנסת והרגשתי תלושה. לא קשורה. בין הסיסמאות שלא ייצגו אותי לרצינות התהומית שלא מתאימה לי – נשארתי. כי גם הלב, חצוי רוצה להתנגד בכל כוחו לממשלה הרעה הזו.
אבל החצי השני? החצי השני עם האישה בפארק ליד שצעקה בטלפון בכאב מר: "לימין לעולם לא יהיה כוח. כל הכוח אצלם! הם יחסלו אותנו!", עם החבר שהודיע שהוא כבר לא ילך לקלפי יותר. עם החברים הכואבים שנעלבים עד עמקי נשמתם שכשהם נאבקו – איש לא עמד לצידם. אני עם האנשים החצויים – אלו שמשמשים סוכנים כפולים, מתרגמים. זזים בין קבוצות ווטסאפ הפוכות לחלוטין, נושאים את הקול שחסר במרחב. מי שמתעקשות להתווכח בלהט על עמדות שאנחנו לא חותמות עליהן – בשביל שיהיה להן פה. אני עם האנשים שאוהבים להגיד עליהם שהם לא רציונלים, שהם משנים עמדה בכל רגע, שלא מוכנים להיות חלק מאף מגזר. וזה כל כך מעייף.
אני עם האנשים החצויים, וזה מסב לי כאב פיזי ממש. הלוואי שהייתי בצד של הצודקים, שם הכל ברור. אבל אני לא. יש כל כך הרבה חצויים בתוכנו. ובגלל פיצול האישיות התמידי, בגלל הרצון לא למתוח מדי את החוטים – אין לנו ממש קול. אנחנו נקרעים בין עמדות, בין מרחבים, בין נאמנויות. ואף פוליטיקאי לא יכריח אותנו לבחור. פשוט כי כל הצדדים האלו הם אנחנו. לאנשים החצויים יש תפקיד ברגע הזה – ולא משנה אם כרגע הלב החצוי שלהם נוטה לצד מסוים. רק בזכותם נצליח, אולי, לא להביס אחד את השני. אם האירוע הנורא הזה יגמר בהכרעה – סופו אסון. אילמות מובילה לאלימות. מי שמרגישים שנלקח מהם קולם - לא ישתקו. התסכול ימצא את הנתבים האיומים שלו. אם לא עכשיו, אז עוד חודש או שנה. בשביל לנקז את המוגלה הזו צריך להתנהל בזהירות, באחריות, בעדינות – כל מה שחסר היום בהנהגה שלנו.
שמחה רוטמן, יו"ר ועדת חוקה, אמר בזחיחות אך לפני כמה שבועות: "אני מזלזל בפחדים שלכם". אסור שהאמירה הדוחה הזו תחזור כבומרנג לימין. אנחנו זועקים – הפחדים שלכם, של כולכם, חשובים לנו. אנחנו לא מוותרים עליכם. ולא משנה אם אתם מימין או משמאל. פריפריה או מרכז. יהודים או ערבים. השתמשו בנו מספיק, ניצלו את הכאבים ואת הטראומות שלנו. כינו אותנו בשמות. חייבים לעשות לדבר הזה סוף. וזה יקרה רק בקואליציות רחבות בתוכנו.
חן ארצי-סרורהקשבתי לראש הממשלה שלנו אתמול בערב. אפס לקיחת אחריות, מאה אחוז האשמות. בזמן שהוא מספק מיליציות לשר שהורשע בטרור, הוא מצפה שהארץ תשקוט. אין מנהיג ואין הנהגה. אנחנו לבד באירוע שאליו כולנו נדחפנו. הדלק נשפך אל מדורות ענק, והשנאה היא אמיתית. ערמות של כאבים בני 75שנה הופכות לזעם יוקד, לניכור, לעיוורון מפואר. מי שעומדים רגל פה רגל שם, מי שיכולים לחצות את הגבולות – הרימו את קולכם. עם ישראל זקוק לכם.
- חן ארצי סרור היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
