ישראל שבויה בחלום הזבנג וגמרנו ויש לה תירוצים טובים לכך. כבר היו לנו ניצחונות כאלה, אז למה לא שוב? מעטים מזכירים בהקשר הזה את מבצע קדש ב-1956, אז כבשנו את חצי האי סיני בחמישה ימים ברקע שאיפתן הכושלת של צרפת ובריטניה לשלוט בתעלת סואץ. לראשונה הפגין צה"ל יכולות לחימה מתקדמות, הצניח כוח בעומק השטח והשלים עם שריון וחיל האוויר. אחר כך נסוגה ישראל בלחץ אמריקני ותמורת הצבת משקיפי או"ם.
ב-1967 הגיע הישג צבאי גדול פי כמה ו"זבנגי" לעילא: לאחר תקופת המתנה ארוכה, שדומה למצבנו כיום, שיתק צה"ל תוך שלוש שעות את חילות האוויר של מצרים וסוריה ובשישה ימים כבש את סיני, הגדה המערבית ורמת הגולן. גם ב-1973 עמדה ישראל על סף ההחלטה על מכת מנע, אבל נסוגה תחת איום אמריקני והסוף העגום ידוע. לעולם לא נדע איך הייתה מתנהלת המלחמה בתנאים אחרים. במובן מסוים, רבות מהמערכות של ישראל מאז החלו במכת פתיחה מהאוויר. מלחמת לבנון הראשונה הייתה כזאת, וגם כמה מסבבי הלחימה בעזה (בעיקר הפגזת מסדר השוטרים בעופרת יצוקה ב-2008, וחיסול אחמד ג'עברי בפתח עמוד ענן ב-2012).
אז ישראל רוצה עוד. ככל שהטכנולוגיה ואמצעי התקשורת מתפתחים, התקיפות הללו הופכות ויזואליות יותר, ולמשקיף מן הצד נראה כי המלאכה העיקרית לקראת הכרעת האויב כבר נעשתה. אלא שמדובר באשליה גדולה, ומפתיע שעדיין צריך לומר זאת במלחמת אוקטובר 2023. האשליה הזאת טופחה במידה רבה "באשמת" חיל האוויר. נוצר לו דימוי כל-יכול לא רק במלחמות אלא גם במבצעים צבאיים רחוקים מגבולותינו – החטופים באנטבה ב-1976, הכור בעיראק ב-1981, מפקדות אש"ף בטוניס ב-1985, הכור בסוריה ב-2007. כך התעצבה אמונה בכוחו המיתי של החיל, מה שהשכיח אמת פשוטה: מכות מהאוויר לא מנצחות מלחמות.
רוב המלחמות החדשות הן א-סימטריות. צבאות גדולים ומשוכללים כושלים מול ארגוני טרור או גרילה זעירים וזריזים, בעלי יכולת הפתעה והסתתרות מאחורי אוכלוסייה אזרחית. הנשיא ג'ו ביידן אפילו הזהיר בימים האחרונים את בנימין נתניהו שהוא "ייתקע" במלחמת חרבות ברזל כפי שצבא ארה"ב נתקע באפגניסטן. הוא לא הזכיר את וייטנאם, מלחמה רחוקה, שם פעלו חיל האוויר והכוחות האמריקניים בנוקשות, אולי באכזריות, נגד מחתרת הווייטקונג וסופם שהתקפלו ויצא.
ד"ר נחמן שיצילום: ג'ורג' גינסברגהציפיה בישראל שחיל האוויר יעשה את העבודה לא ריאלית. ארגוני הטרור שורדים כי הם למדו להתחמק, להתחבא ולהמתין. ישראל הציבה לעצמה הפעם מטרה - חיסול היכולות הצבאיות והמדיניות של חמאס – וזו תלויה במערכה קרקעית ארוכה, מייגעת וכרוכה בנפגעים. יחד עם המורכבות של סוגיית החטופים, שההתמודדות איתה עלולה להימשך תקופה ארוכה, זו הסיבה שעד כה מתמהמהת ישראל לפני הקרב הקרקעי ומטילה את יהבה על חיל האוויר.
את חמאס צריך הפעם להכות על הקרקע. חיל האוויר עושה את שלו בריכוך והכנת צירי כניסה ועוד יעשה במעטפת ללוחמי הקרקע. אבל בסוף כוחות החי"ר והשריון הם אלה שצריכים לעמוד עם המגפיים על הקרקע. באנגלית זה נשמע יותר טוב. פעולה קרקעית תימשך זמן רב, תגבה מאיתנו מחיר יקר בחיי אדם ואין לה בשלב זה קו סיום ברור בשטח ובזמן. חיל האוויר יעזור, אבל זבנג וגמרנו זה לא יהיה.
- ד"ר נחמן היה שר התפוצות ודובר צה"ל. ספרו "מלחמדיה" עוסק במלחמה על התודעה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
