ביום שלישי ב-22:00 בערב הייתה הקומה ה-14 במלון קרלטון בתל אביב עמוסה במוזמנים. מחצית הקומה נתפסה על ידי אנשי בנימין נתניהו שהוזמנו לצפייה במדגמים - חברים אישיים, רופא המשפחה, יועצים ואנשי שלומו. בחצי השני התמקם הצוות המצומצם, והוא כלל חדר אחד סטירילי של משפחת נתניהו, שאליו נכנסו וממנו יצאו באופן מדוד ומבוקר - רק לצורכי התייעצות - אנשי הצוות הקרובים ביותר: עופר גולן, יונתן אוריך וטופז לוק.
אלמלא היה נתניהו רגוע לגבי התוצאות, סביר להניח ששעת שידור המדגמים הייתה נראית אחרת. קמפיין הבחירות שלו אכן לווה בלא מעט עליות וירידות, אבל לאורך יום הקלפיות, מספרים כל מי ששוחחו ופגשו אותו, היה שם שקט פנימי שהעיד שהכיוון טוב. אולי משום שהבוקר – בניגוד לבחירות 2021 - נפתח עם אחוזי הצבעה יפים ביישובים בעלי זיהוי ליכוד מובהק. הייתה לכך אינדיקציה בזמן אמת והנתונים שזרמו באופן שוטף לאורך היום סייעו לאווירה הרגועה ממילא.
אלא שאז הגיעו המדגמים ואחריהם תוצאות הבחירות. נתניהו ראה את הגוש שלו חוצה את מחסום 61 המנדטים בקואליציית ליכוד, חרדים ומפלגה שאחד מראשיה גדל בשוליים של הציבוריות הישראלית בזכות אידיאולוגיה קיצונית. בממשלת נתניהו הבאה הוא הופך למיינסטרים. לא לקח הרבה זמן עד שבליכוד הבינו שהמשימה הצליחה מדי.
נתניהו כמובן רצה ממשלה של 61 ומעלה, אבל הדי התדהמה והפחד של רבים בציבור כבר עם פרסום המדגמים חדרו את הקירות והדלתות הסגורות בקומה ה-14 של קרלטון. זאת כנראה הסיבה לנאום הניצחון המפויס יחסית – בסטנדרטים שלו – שבו קרא להנמיך את הלהבות ולעשות שלום בתוכנו. נתניהו מבין שהכהונה הבאה תמצב את המורשת שלו: מה הוא ישאיר אחריו, איך יזכרו אותו שני חלקי הציבור המחולקים כרגע לגוש רק-ביבי ולמחנה רק-לא. לעוצמת הרעש שתייצר הקדנציה תהיה השפעה על התודעה ההיסטורית. לכן הכיוון, לפחות כרגע, הוא להרגיע.
נאום נתניהו אחרי המדגמים
(צילום: סנטרל הפקות)
יועציו הקרובים ביותר של נתניהו, וגם ח"כים צעירים בליכוד והעוזרים הפרלמנטרים שלהם, בקיאים ומעורים היטב בהלכי הרוח של מה שמכונה "מעוזי השמאל". חבריהם בבתי הקפה בתל אביב, שלא לדבר על הרשתות, שידרו אליהם אווירת נכאים של הפסד אבל לא רק. היו שם גם פחד, חרדה, ועומס יתר של בדיחות מרירות על משאיות ורכבות שאוטוטו יעמיסו שמאלנים ולהט"בים אל מחוץ לגבולות ישראל. ההגזמה מן הסתם פרועה, אבל היא מייצגת הלך רוח. אנשי נתניהו וחברי הכנסת שלו שומעים את הקולות, וסביר להניח שהם יהדהדו אותם אליו כדי לשכנע אותו להעמיק ברוח הפיוס.
הם כבר רואים את ניצני המוקשים שמניחים השותפים העתידיים בקואליציה. אתמול (חמישי), בשיא האווירה הנפיצה ממילא, בחר יו"ר מפלגת "נעם", ח"כ אבי מעוז (מקום 11 ברשימת הציונות הדתית), לדבר ברדיו על סוגיית ביטול מצעד הגאווה. במדינה שמתמודדת עם איומים ביטחוניים גוברים ויוקר מחיה משתולל, התייחסות כזאת, המשדרת אובססיה לנושא, עלולה להתגלות כגול עצמי. בליכוד לא יצאו נגדו בפומבי אבל מיהרו להרגיע. "מעוז ודומיו הם אנשים שעדיין לא מכירים את הפוליטיקה", אמרו. "אין להם מושג איך מערכות עובדות. חלומות לחוד ומציאות לחוד".
לנתניהו מחכה אתגר לא פשוט: בתוך ההסלמה ביהודה ושומרון, כשהנושא האיראני מרחף מלמעלה וחיזבאללה תמידית על הגדרות, הוא יידרש לתמרן בעדינות בין ממשלה דתית, חרדית, נצית, רדיקלית בחלקה ולפרקים נטולת תקינות פוליטית, לבין הרצון שלו להרגיע את השטח ואת המחנה הנגדי.
זה לא יהיה קל. מצד אחד הוא יאוגף מימין על איתמר בן-גביר, שיבקש להצדיק את ההייפ סביבו ולהוכיח לאלה הסבורים שהוא בלון של יחסי ציבור שהם טועים. עם או בלי בן-גביר, נתניהו יצטרך לתת לציבור שבחר בו ממשלת ימין כמו שרצה ובהתאם לאופן ההצבעה הברור שלו. איך משלבים את זה עם איפוק, פיוס והשארת מורשת היסטורית של מנהיג היסטורי וקונצנזואלי? לא קל.
מיד עם הרכבת הקואליציה הוא צפוי להתפנות לצעד הבא: הרחבת הממשלה באנשי ימין ליברלים שיתמכו בה תמורת תפקידים הולמים. המטרה היא לתת לה גוון פחות קיצוני. על הכוונת נמצאים שרן השכל וזאב אלקין מהמחנה הממלכתי, אבל החלומות הרומנטיים מדברים גם על בני גנץ, חילי טרופר ומתן כהנא, אנשי ימין עם מדדים חיוביים מאוד בציבוריות הישראלית.
לא ברור כמה חשק יש למוזכרים כאן לייצר את האפקט המלבין עבור הממשלה הזאת, אבל נתניהו בוודאי ינסה. מול אופוזיציה מסוכסכת, חלשה ומפולגת, ממילא אין לו מה להפסיד.
למה שרק מיכאלי תפרוש?
תוצאות הבחירות גוררות כבר יומיים וחצי ביקורת נוקבת נגד יו"ר מפלגת העבודה מרב מיכאלי, וגורמים עלומים במפלגה כבר מבקשים – בנוהל - ממנה לפנות את מקומה. בבחירה בין מפלגה מאוחדת של 5-4 מנדטים (שניים מהם למרצ) לבין ארבעה מנדטים בלבד לעבודה, היא בחרה מראש באופציה השנייה, והשאירה למנהיג הגוש יאיר לפיד לטפל ביתר.
מיכאלי: "לפיד ביקש למעשה למחוק את העבודה"
(צילום: נדב אבס)
מיכאלי לא חפה מטעויות, אבל הביטחון ששידר לפיד לאורך כל מערכת הבחירות, כולל המסר המרכזי שלו שאין שום סקר שלפיו מרצ והעבודה לא עוברות, עשה נזק גדול למפלגות השמאל. לא פחות מהסירוב של מיכאלי להתאחד, אם לא יותר.
ללפיד זה לא באמת היה משנה אם יסיים 20 מנדטים או 24. לפי ההיגיון בדרישה ממיכאלי לפרוש, צריך לדרוש זאת גם מלפיד, שתחתיו התרחשה שורת תקלות שאף אחת מהן לא זוהתה בזמן. שני האירועים - פרישת לפיד ומיכאלי - כנראה לא יקרו, אבל לפחות בעבודה יתקיימו פריימריז במוקדם או במאוחר, והמתפקדים יאמרו את דברם. במקרה של לפיד גם זה לא.
