אחרי שנבחר לראש ממשלה ב-1996 הסביר בנימין נתניהו שקיבל את הסכם אוסלו כירושה לא רצויה, אולם כללי הדמוקרטיה חייבו אותו לדבוק במהלכים מדיניים שעליהם חתומה ישראל. הוא המשיך לקיים את ההסכם, לרבות באמצעות נסיגות טריטוריאליות ובראשן פינוי חברון, אך לטענתו עיצב אותו אחרת. הייתה זו הכרה בכך שהמציאות שנוצרה ב-1993 הכתה שורש, וכי ייגבה מישראל מחיר כבד אם תחליט להשיב את גלגל ההיסטוריה לאחור.
אותה גישה משתקפת בהתנהלותו גם כיום, אם כי ביטויה מהוסס ועמום יותר. הדבר גולם בצעדים לחיזוק הרשות הפלסטינית שעליהם החליטה הממשלה לאחרונה, וכן בקביעתו לפני כחודש בוועדת חוץ וביטחון, שלפיה לישראל אינטרס בקיום הרשות והיא תחזק אותה כלכלית, אך בה-בעת תמנע כינון מדינה פלסטינית. וכך הופך נתניהו את "השלום הכלכלי" לאסטרטגיה הלא-רשמית של ישראל בנושא הפלסטיני, תוך מאמץ נואש לאחוז בחבל משני קצותיו: מחד לא להיפרד לגמרי מהפלסטינים, ומאידך לא לשלוט בהם ישירות.
אותה גישה עמומה וסבוכה ניצבת בניגוד לאג'נדה השנייה בממשלה, הברורה הרבה יותר, שאותה מנהיג השר בצלאל סמוטריץ'. זו נשענת על כמה יסודות: הגדרת הרשות כאויב ונקיטת מהלכים שתכליתם המעשית החלשתה עד כדי קריסה (במיוחד ענישה כלכלית); טשטוש מתמשך של הקו הירוק וחתירה להשוות בין מעמד ההתנחלויות ליישובים בתוך הקו הירוק מתוך רצון לקדם החלת ריבונות הדרגתית; ועיבוי ההתיישבות ביהודה ושומרון עד שהאזור "יותך" בישראל.
היחס לרשות הופך לאחת מאבני הנגף המרכזיות בין חברות הממשלה, ומשקף פערים בתפיסות העולם שלהן ובהגדרתן את יעדיה האסטרטגיים של ישראל. בקוטב אחד ניצבת גישת ריאל-פוליטיק, המבוססת על צידוד בהסדרה מדינית כלשהי בעתיד לא מוגדר, תוך ייחוס חשיבות לעמדות המערכת הבינלאומית. ובקוטב האחר - תפיסה הנשענת על יסודות הלכתיים-משיחיים, הפוסלת מכל וכל הסדרה עם הפלסטינים (כולל הכרה בהם כלאום), ומפגינה זלזול בעמדות שמפגינים המערב והעולם הערבי נוכח ערעור חזון שתי המדינות והפגיעה בפלסטינים.
יש להודות: הרשות אינה פרטנר נוח, ודאי שלא בעלת ברית. היא מתריסה במישור המדיני, מסייעת כספית למשפחות מחבלים, ספרי הלימוד שלה מחנכים להתעלמות מקיום ישראל, ובאמצעי התקשורת שלה רווחים ביטויי הסתה. ואולם, זה עדיין הרע במיעוטו, שאם ייעלם ייווצרו שלוש חלופות גרועות יותר: כאוס מוחלט, כניסת חמאס לחלל שיתהווה, או שיבת ישראל לתפקיד הריבון האחראי על כלל הפלסטינים.
חרף מערכת היחסים הקשה עם הרשות, על ישראל לפעול לייצבה - מונח מדויק יותר מאשר חיזוק - שכן חולשתה לא נובעת רק מהיעדר אופק מדיני, אלא מדימויה השלילי בעיני הציבור הפלסטיני בשל שחיתות, חוסר דמוקרטיה וניוון עמוק (מאז 2006 לא נערכו בחירות ברשות ואין כמעט ייצוג לבני הדור הצעיר בהנהגתה).
מחוות כלכליות כפי שנשקלות כיום, בעיקר בכל הנוגע להגדלת היתרי התעסוקה והתנועה, מהוות "פלסטר" זמני בלבד. הכרחי שיתלוו אליהן צעדים משמעותיים יותר, כגון השהיית הענישה הכלכלית על הרשות שמתקשה לשלם משכורות לפקידיה ולספק שירותים אזרחיים, ואולי אף בחינה מחדש של התכנון להרחבת הבנייה ביו"ש (בשיעור חסר תקדים בעשורים האחרונים) שמעורר מתח כבד מול הזירה הבינלאומית והעולם הערבי.
ד"ר מיכאל מילשטייןבחודש הבא יצוין יום השנה ה-30 לחתימת הסכם אוסלו. זו הזדמנות טובה למבט נוקב על עתיד יחסי שתי הקהילות ולנסות לגבש אסטרטגיה. זוהי גם הזדמנות לריענון עולם הדימויים וההמשגות בשיח הישראלי: את הכמיהות לשלום אמת ואת האמונה בכוח הכלכלה להפיג עוינות היסטורית ולשנות תודעה - אשליות שהתפוגגו בעשורים האחרונים - יש להחליף בשאיפה מפוכחת בדמות היפרדות פיזית באמצעות הסכם או חד-צדדית.
זהו יעד מפוכח המשקף הבנה שלפיה האיבה כלפי ישראל והאיומים הביטחוניים לא ייעלמו, וכי לא ניתן להחיות במטה קסם את חזון שתי המדינות, אך ניתן לפחות לבלום את הזחילה לעבר האיום החריף ביותר על החזון הציוני - התכה הדרגתית בין יהודה ושומרון לישראל שסופה במדינה אחת.
- ד"ר מיכאל מילשטיין היה עד 2019 יועצו של מתאים פעולות הממשלה בשטחים. כיום ראש הפורום ללימודים פלסטינים באוניברסיטת תל אביב וחוקר בכיר במכון IPS באוניברסיטת רייכמן
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
